גשם. לפעמים בלילות של גשם, אני אוהב לעמוד בחוץ ולתת לטיפות לזלוג במורד גופי. כך נותן אני לעצמי להיסחף יחד עם הגשם לכל מקום אשר הוא יוביל אותי. למרחקי הדמיון ועומקי הנפש. מעבר לצחוק ולעומק הבדידות. שם, עם הגשם והרוח בלבד, יכול אני למצוא את אותה התיבה.
תיבת אוצר שם שוכנת, נסתרת מכל עין, מוחבאת עמוק עמוק. בחשש אך בלהט פותח אני את התיבה, מוציא את האיש ונכנס לתוכה.
תיבה זו אין כמוה, יכול אני לנדוד בתוכה מאות בשנים ולעולם לא לדעת אותה עד סופה. אך דבר אחד אדע בוודאות, תיבת אוצר זה היא תיבת המסתור שלי. אין לדעת מה תמצא בתיבה זו, לפעמים יהיה זה אושר בל יתואר במילים או אולי גם עצב שובר לבבות אמיצים. בכל פעם שפותח אני את התיבה אני חושש לגורלי, אולי הפעם לא יתמזל מזלי, אך תמיד תמיד אפתח אותה בידיעה שתמיד יימצא סוף לצרה. תמיד מישהו אחר את התיבה יפתח, אותי יוציא ויתחיל בעצמו במסעו שלו.
וכך, בלילות של גשם, פוסע אני בשבילים עמוקים ונסתרים, הולך לאור אנשים אחרים. סמוך ובטוח באמיתת דרכי אך יודע תמיד להודות בטעותי.
בלילה של גשם אני עומד בחוץ, מתחת לעמוד התאורה, הגשם ניתז בפניי אך איני חדל מהרהוריי. גם הפעם לא השתנה מזלי, אולי כך לנצח יישאר גורלי. לו רק הבטחה הייתה לי שיבוא היום שיסיים את ימי הרעה, אולי אז היה נדלק האור במערה.
גשם. בדרך כלל בימים של גשם, עדיף לשבת בפנים מכורבל ומחומם, גם אם בפנים יש סערה גדולה.
הערה: אני במשבר כתיבה כרגע, אז זה לא הכי טוב שלי. אבל אני מוצא בזה מסרים עמוקים.