העולם של טווינקי
על חיים, מוות ומה שביניהם. |
| 4/2012
המשחק נגמר
הוא שכב שם על הדשא, כל כך יפה, פניו החיוורות מתמזגות עם השלג שהחל לרדת. הכל היה כל כך יפה, אבל כל כך מת.
היער רחש מעט, אבל היא לא שמה לב לזה. היא הייתה שקועה בעיניו, עיניו המלאות חיים בתוך הגוף המת. היא רצתה לבכות, אך הדמעות כמו קפאו בתוך עיניה, מסרבות לצאת החוצה ולהכיר במציאות. גם היא סירבה להבין מה קרה שם. היא לא רצתה להאמין שזה קרה. שהוא מת, ככה, שהיא הרגה אותו.
פתיתי השלג צנחו לנגד עיניה והחלו מכסים את הגופה. ידיה נעו כדי להגן, כדי לשמר את העבר, כדי להשיב לו טובה אחרונה. אך הן נעצרו באוויר, אותן הידיים. הידיים הארורות האלה. היא הבינה זאת עכשיו, את הכוח שבידיה, המגוננות והתוקפות. האוהבות וסולחות, אך לעולם לא שוכחות. ידיה למודות הניסיון המר.
זה היה הניסיון, והטעם המר. זה מה שהרג אותו.
כעת החלו הדמעות לזלוג מעיניה וכמו שכחו את מטרתן צנחו על פניו. הטיפות הקטנות העלימו את השלג והחזירו לפנים מראה חי. כל כך חי שהיא יכלה לגעת בהם. אבל לא בידיה, לא בידיים האלה.
היא נשקה לו על מצחו, לוחשת את הפרידה וקמה על רגליה.
רגליה השאירו עקבות בשלג, ולידן היו עקבות קטנים יותר, עקבות הדמעות. בדרכה היא הבינה זו, מסע הדמעות בא לקיצו והשאיר שביל דמעות ארוך. שביל דמעות שימשיך הלאה, לא ייגמר לעולם. שביל הדמעות של המציאות, המציאות הכואבת והחודרת כל מעטה הגנה. מציאות של יער קפוא ויופי מת, עולם אמיתי. כי כשהכאב מתחיל, המשחק נגמר.
| |
| כינוי:
Twinky
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
