העולם של טווינקי

החבורה התאספה מסביב לאש הבוערת באח, על הכורסאות הנוחות והעלו זיכרונות ישנים ומאובקים. זיכרונות מימים עברו, ימים גדולים ורחוקים שגלגלו בתוכן אושר וצחוק כרוכים בעצב וסבל. אך יותר מכל הרגשות שעלו, הרגש היחיד שלא בוטא בשפתיהם אך נראה על פניהם היה כמובן, געגוע.
הרבה סיפורים נשמעו באותו יום, אם היה שם מישהו לרשום את כולם, הוא ללא ספק היה הסופר המוצלח ביותר בעולם. ואם היו הילדים שבחדר מקשיבים למה שהוריהם אומרים, ללא ספק היו מקבלים כמה סיפורים טוב לספר לחבריהם. המבוגרים אמנם ניסו להתנהג בהתאם לגילם אך לבסוף נכנעו וחזרו עם השנים אחורה לתקופות היפות של חייהם.
מי שינסה לקרוא בין השורות של סיפורים אלו, ימצא הרבה תוכן. מסתבר שגם בחיי היומיום מסתתרים לא מעט סיפורים גדולים וערכים. איני יכול לחזור על מה שנאמר שם באותו אחר הצהריים חורפי, למרות שבוודאי הייתי רוצה בכך. אך יכול אני להיות בטוח, שאותם אנשים עוד יתקבצו מחדש להעלות את אותם סיפורים, אולי בהרכב אחר, אולי לא בזמן הקרוב - אבל יום אחד זה יקרה.
דובר שם על הרבה ערכים. מסירות, הקרבה, מחוייבות, אמת, צדק, לימוד, נאמנות, דבקות במטרה, חברות ועוד הרבה. אך ללא ספק הרגע שאני אזכור היה הרגע שבו דובר על גבורה. הרבה אפשר לומר על גבורה, חלק יאמרו שהיא עניין של חוזק פיזי או אומץ לב, ישנם שיטענו שגבורה היא בכלל הקרבה עצמית או הגנה על הצדק. אך הגבורה היא בעצם האמת.
האמת להיות נאמן ומחוייב לרגע שבו יזדקקו לך, ולחכות לרגע הזה שבו תוכל לתת את כל מה שיש לך. האמת שנדרשת מאדם להיות שם, תמיד, בכל רגע שיצטרכו אותו. לא משנה מה יקרה, הוא יהיה שם. גם כשחייו יקרסו מסביב, תוכל לסמוך עליו.
והאמת לדעת מתי לשים לזה סוף. לדעת לוותר על הגבורה הזו, לתלות את האידיאלים והערכים על הקיר, ולהמשיך הלאה.
גם זו אמת.
וכך, לא הופתעתי לשמוע באותו יום, על גיבור אמיתי, גיבור עם מקל הליכה וגישה צינית. ועל היום שבו הוא הלך. רק כי הגיע הזמן.

9/7/12, 1:05