העולם של טווינקי

כשרוח בגבי נושבת, ובשערי היא מתבדרת. כשהשמש מעל ראשי עוברת, במהירות למערב חוזרת. כשהחיים ממשיכים ללא מרגוע, לא נותנים לי מנוחה. בימים מתישים ובלילות בודדים, בין הזריחה לשקיעה וגם עם צאת הכוכבים. ברחובות עמוסים לעייפה, שבם כבר לא רואים את השמיים. עם ילדים על המדרכה ומבוגרים שנוסעים בדהרה. עם כל שנייה העוברת בשעון. אני זוכר אותך.

החיים המשיכו, כמו שהם תמיד ממשיכים, לא מחכים הרבה כדי לחזור לשגרה. אני חיכיתי, כמו שאני תמיד מחכה, מחכה לך. העונות חלפו, הזמנים השתנו, גם התבגרתי קצת. פגשתי אנשים, נפרדתי מאחרים, ועדיין לא שכחתי אותך.
לפעמים הייתי מדבר איתך, אולי גם דיברת איתי. לפעמים הייתי שותק בגללך, ואולי גם שתקת בגללי. ההדדיות הזו היא לא סתם, לא שעשוע ביד כותב. אני יודע שנשארת, גם אם לא פה. לא נעלמת.
כי כך תמיד היית, ללא ספק שונה. וזה מה שגרם לקשר הזה, הקשר היחיד שישרוד. את זה אני יכול להבטיח.
כבר כתבתי לך הרבה, בטח לא קראת. הפעם אני לא יודע למה לכתוב לך, לא קרה שום דבר מיוחד. אבל בעצם, כבר הכל קרה. החיים המשיכו, זה נורא. ניסיתי כל פעם לשתף אותך, להחזיר אותך מהעבר. אבל הכל קורה כל כך מהר. אני לא יכול לעמוד בזה. אמרת לי פעם שדברים יקרו בלי שאני אשים לב והכל יהיה פתאום טוב. הרבה דברים קרו בלי ששמתי לב, אבל עוד לא טוב.
כן, אני יודע. כבר אמרתי לך שטוב לי. אבל גם לך אני לא תמיד אומר את האמת במלואה. ואולי גם זו לטובה. העיקר שנשארת.
נשארת בדיוק במקום שהיית. איפה שנפרדנו. ואני עוד מנסה לחזור לשם. לסובב את הגלגל לאחור. אני עוד אצליח, כי כך אמרת "אם אתה רוצה, אתה יכול!".
ומה עוד אגיד לך ? מה כבר אומר ?
הפעם אני כותב לך כדי להבהיר, אני אצליח. אנחנו נתראה. ובינתיים, החיים שוב ימשיכו, כי הם לא עצרו לרגע. וגם עכשיו, הפסדתי זמן והרווחתי אותך. ומסתבר שהם באים אחד על חשבון השני הרבה לאחרונה. ואני אשאר לנצח עם בקשתי היחידה, מה שלעולם לא אבקש ממך, למרות שזה כל מה שאני רוצה, רק עוד רגע.

הערה: כן, זה לא בדיוק קטע רגיל. אני לא יודע בדיוק מה אפשר להגיד עליו. תקראו. תגיבו. מקווה שגם תאהבו.

יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות.
כולנו יודעים לצחוק, זה דבר שהתרגלנו אליו מאז שהיינו תינוקות. אבל פעם הכרתי את הילד שלא ידע לצחוק, הוא הבין בדיחות והיה בעל חוש הומור, אבל לא ידע לצחוק. בהתחלה, אף אחד לא התייחס לזה, איש לא עושה עניין גדול מילד שלא צוחק. אך ככל שהוא גדל ציפו ממנו יותר ויותר לצחוק, והוא נשאר ככה. מחייך בהנאה, מהנהן בהסכמה, אך לא צוחק.
וככל שגדל הילד החמירה הדאגה של הוריו, הם החלו לשלוח אותו לטיפול, שילמד לצחוק. אך אף מורה, רופא, פסיכולוג או קומיקאי לא הצליח ללמד את הילד לצחוק. ולאט לאט החלה המשפחה שוקעת בעצב בעקבות הילד שלא ידע לצחוק.
לא הרבה אנשים מבינים את הצחוק, הרבה יחשבו אותו לתגובה טיפשית לאמירה או לחוסר בחמצן למוח. אבל אתה יודע יותר טוב, אתה המומחה שלנו לצחוק. אתה הצחקת את הילד שלא ידע לצחוק.
הוא תמיד חייך והיה ילד מאוד נחמד, רק צחוק לא הוציא מפיו. הוא אהב, הוא שמח, הוא התרגש, אך מעולם לא צחק. כי יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות. אבל זרם הצחוק חסר הגבולות הזה מהדהד לנצח, מהדהד בחדר המדרגות. אותו חדר מדרגות שבו עולים ויורדים רגשות בלבנו.
יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות, זרם שמפעים מחדש את הלב. זרם שמעצים את הרגשות, מניע את המחשבות. זרם שמעניק תקווה ואור, זרם שמעלים כל עצבות וכעס. זרם הצחוק.
יש דרך לצחוק, ומי כמוך יודע.

הערה: קודם כל, שימו לב לשעה שבה זה נכתב, זה יסביר כמה דברים. דבר שני זה מוקדש למי שהיום [או אולי אתמול] הוא יום הולדתו וצחוק הוא בשמו ובאופיו.

הוא עמד במרכז חדר קטן וחשוך, מנסה להבין מה הדברים שמכסים את הקירות. זה לא היה נראה כמו טפטים רגילים. הכל היה מוכר לו, נראה היה שהוא ממש קרוב להבין את זה... האור נדלק.

הוא עמד בחדר מכוסה תמונות, תמונות מזעזעות למען האמת. מישהו עמד בכניסה, הוא לא זכר מי זה אבל לפי הפרצוף של האיש הזה, הוא היה אמור לזכור.
"היי לני" אמר האיש "קדימה, תסתכל בתמונה, אני כבר רגיל".
הוא התחיל לחפש בכיסים שלו את התמונה, ועד שמצא אותה הבין כבר לבד מה הוא היה צריך לדעת. 'תזהר ממנו.' נכתב בקטן מתחת לתמונה של גבר הולך, הגבר בהחלט הזכיר את הגבר שעמד מולו מנופף באקדח.
"אל תזוז" הזהיר אותו האיש.
מכיוון שלני לא יכל לזוז, הוא החל להסתכל מסביבו, החדר היה מלא בתמונות של גופות. כל אחד נראה כאילו נהרג באכזריות רבה, לני התחיל לחשוש שאת כולם האיש הזה הרג...
"לא אני הרגתי אותם, אל תחשוב את זה אפילו" אמר האיש כאילו קרא את מחשבותיו.
"אז מי כן ?"
"אתה" הוא ענה בשקט.
לני שקע במחשבות.

"היי" צעק האיש "אמרתי לא לזוז".
לני מצא את עצמו בחדר קטן, הקירות היו מלאים בתמונות אבל הוא לא הקדיש לזה תשומת לב, הוא ניסה יותר להסתכל על האיש שעמד מאחוריו עם אקדם.
"מה קורה פה ?" שאל לני.
"אוי אתה, תסתכל על התמונה שביד שלך" אמר האיש.
"כן, הייתי יודע להיזהר ממך גם בלי זה" אמר לני.
"כן, אמרתי לך לכתוב את זה ליתר ביטחון..."
'לא נכון. הוא משקר,' חשב לעצמו לני 'אני לא יודע למה, אבל הוא רוצה שאני אחשוב שהוא אמר לי לכתוב את זה. אני בחיים לא אכתוב משהו שמישהו אחר אמר לי, זה עלול לגרום לי להאמין בשקרים שלך מישהו אחר'.
"תהפוך את התמונה, בבקשה" אמר האיש כשלני הרים שוב את הראש אליו.
'אל תאמין לשקרים של עצמך, הוא אומר את האמת'.

"תסתכל מסביבך" אמר איש שעמד מולו.
לני עמד מול איש גבוה וחסון בחדר קטנטן, אם לאיש לא היה מבט כל כך ידידותי, לני היה חושש.
"אני מצטער..." התחיל לני לגמגם.
"אני יודע," ענה האיש "פשוט תסתכל מסביבך".
הקירות היו מכוסים בתמונות, המון אנשים מתים בצורות די מזעזעות, לני המשיך לעבור עליהם עד שהגיע לקיר שלא היה מלא. היו בו כמה תמונות ומראה.
לני הביט בתמונות, אלו היו תמונות שלו. הוא נראה מאושר. באחת הוא אפילו הצביע על החזה שלו, על המקום שהוא שמר לקעקוע האחרון.
לני עבר למראה, היה חרוט משהו שם למעלה, לני ניסה להתכרז ולקרוא את זה...

'Memento Mori'.
לני עמד בחדר קטנטן, מול מראה והביט בחריטה שעליה. הוא לא הצליח להבין אותה כי היא הייתה בלטינית.
"זכור את המוות" אמר איש שעמד מאחוריו לפי השתקפותו במראה היה שם כנראה כבר הרבה זמן.
לני הסתובב וגילה שהקירות האחרים בחדר מלאים בתמונות מזעזעות. הוא חזר לקיר הלבן וגילה תמונות שלו, הוא נראה מאושר.
"תסתכל על פרק היד שלך" אמר האיש.
'תזכור את סמי ג'נקיס'.

הוא הביט על הקעקוע שעל פרק היד שלו בריכוז רב. כל כך מרוכז עד שכמעט לחץ על ההדק באקדח.
'אקדח. זה אומר שהרגתי מישהו, או שאני צריך להרוג מישהו...' חשב לני והרים את ראשו 'אולי אותו' הביט בהשתקפות במראה.
"תסתכל על היד השנייה" אמר האיש שכנראה הבין מה הוא חושב.
בתמונה נראה האיש ומתחת היה כתוב 'תזהר ממנו'. לני לא הבין למה האיש אמר לו להסתכל בתמונה אם זה רק יגרום לו לרצות להרוג אותו, אבל זה כבר לא עניין אותו.
"תהפוך" אמר האיש.
'אל תאמין לשקרים של עצמך, הוא אומר את האמת'.
"תסתכל על החריטה שעל המראה".
'Memento Mori'.
"זכור את המוות".

"היי לני" אמר איש, הוא ראה את ההשתקפות שלו במראה שהוא עמד מולה. אבל מישהו מה לא היה נראה כאילו הוא נכנס עכשיו.
"אתה מוכן".
"כן" אמר לני, לא יודע למה הוא מוכן, אבל הוא פשוט ידע לענות ככה.
"שב".

לני ישב באמצע חדר קטנטן ומלא תמונות מזוויעות, מול מראה, כשמאחוריו עומד גבר ושם את ידיו על כתפיו של לני.
לני הביט במראה, לידה היו תמונות שלו. החריטה הייתה בלטינית, אבל משום מה הוא הבין אותה.
"זכור את המוות" אמר לני.
"נכון מאוד" אמר האיש וחייך ללני דרך המראה "עכשיו תסתכל על פרק כף היד שלך".
'תזכור את סמי ג'נקיס'.

לני הושיט לאיש שהוא לא הכיר את האקדח שהחזיק. הוא לא הבין למה הוא עושה את זה אבל הוא פשוט הרגיש שככה הוא צריך לעשות.
"כל הכבוד, לני" אמר האיש.
"מי רצח את כל האנשים האלה ?" שאל לני, מביט בזעזוע בקירות.
האיש פשוט שתק.

לני ישב לבד בחדר קטן וחשוך, הוא ניסה להבין מה מכסה את הקירות, אלו לא היו טפטים רגילים.
לפתע קפצה לו מחשבה לראש.
'Memento Mori'.
'בעצם, ממתי אני יודע לטינית ?'

"מה שלומו, דוקטור ?" שאלה האחות כשדוקטור ג' יצא מהחדר ופנה לכתוב דו"ח בתיק.
"משתפר מיום ליום" ענה הרופא בחיוך "אולי יום אחד הוא באמת יזכור אותי..."

יום 83 לטיפול:
המטופל מתקדם יפה. תרגלנו שוב אמון בי ואמון עצמי והוא הוכיח שוב את עצמו. המטופל סוף סוף הצליח להבין את המראה ואת התמונות, צריך להתחיל לעבוד לעומק. להזכיר לו את המוות.
היום הוא אפילו הוכיח נכונות למות ולא להרוג שוב.
עוד אין שיפור בנוגע לזכרונות הלא נכונים לגביי.

הערה חשובה: לכל מי שלא מבין מאיפה הקטע הזה בא לו, חייבים לראות את הסרט 'ממנטו' כדי להבין את זה.