העולם של טווינקי

החבורה התאספה מסביב לאש הבוערת באח, על הכורסאות הנוחות והעלו זיכרונות ישנים ומאובקים. זיכרונות מימים עברו, ימים גדולים ורחוקים שגלגלו בתוכן אושר וצחוק כרוכים בעצב וסבל. אך יותר מכל הרגשות שעלו, הרגש היחיד שלא בוטא בשפתיהם אך נראה על פניהם היה כמובן, געגוע.
הרבה סיפורים נשמעו באותו יום, אם היה שם מישהו לרשום את כולם, הוא ללא ספק היה הסופר המוצלח ביותר בעולם. ואם היו הילדים שבחדר מקשיבים למה שהוריהם אומרים, ללא ספק היו מקבלים כמה סיפורים טוב לספר לחבריהם. המבוגרים אמנם ניסו להתנהג בהתאם לגילם אך לבסוף נכנעו וחזרו עם השנים אחורה לתקופות היפות של חייהם.
מי שינסה לקרוא בין השורות של סיפורים אלו, ימצא הרבה תוכן. מסתבר שגם בחיי היומיום מסתתרים לא מעט סיפורים גדולים וערכים. איני יכול לחזור על מה שנאמר שם באותו אחר הצהריים חורפי, למרות שבוודאי הייתי רוצה בכך. אך יכול אני להיות בטוח, שאותם אנשים עוד יתקבצו מחדש להעלות את אותם סיפורים, אולי בהרכב אחר, אולי לא בזמן הקרוב - אבל יום אחד זה יקרה.
דובר שם על הרבה ערכים. מסירות, הקרבה, מחוייבות, אמת, צדק, לימוד, נאמנות, דבקות במטרה, חברות ועוד הרבה. אך ללא ספק הרגע שאני אזכור היה הרגע שבו דובר על גבורה. הרבה אפשר לומר על גבורה, חלק יאמרו שהיא עניין של חוזק פיזי או אומץ לב, ישנם שיטענו שגבורה היא בכלל הקרבה עצמית או הגנה על הצדק. אך הגבורה היא בעצם האמת.
האמת להיות נאמן ומחוייב לרגע שבו יזדקקו לך, ולחכות לרגע הזה שבו תוכל לתת את כל מה שיש לך. האמת שנדרשת מאדם להיות שם, תמיד, בכל רגע שיצטרכו אותו. לא משנה מה יקרה, הוא יהיה שם. גם כשחייו יקרסו מסביב, תוכל לסמוך עליו.
והאמת לדעת מתי לשים לזה סוף. לדעת לוותר על הגבורה הזו, לתלות את האידיאלים והערכים על הקיר, ולהמשיך הלאה.
גם זו אמת.
וכך, לא הופתעתי לשמוע באותו יום, על גיבור אמיתי, גיבור עם מקל הליכה וגישה צינית. ועל היום שבו הוא הלך. רק כי הגיע הזמן.

9/7/12, 1:05

כשרוח בגבי נושבת, ובשערי היא מתבדרת. כשהשמש מעל ראשי עוברת, במהירות למערב חוזרת. כשהחיים ממשיכים ללא מרגוע, לא נותנים לי מנוחה. בימים מתישים ובלילות בודדים, בין הזריחה לשקיעה וגם עם צאת הכוכבים. ברחובות עמוסים לעייפה, שבם כבר לא רואים את השמיים. עם ילדים על המדרכה ומבוגרים שנוסעים בדהרה. עם כל שנייה העוברת בשעון. אני זוכר אותך.

החיים המשיכו, כמו שהם תמיד ממשיכים, לא מחכים הרבה כדי לחזור לשגרה. אני חיכיתי, כמו שאני תמיד מחכה, מחכה לך. העונות חלפו, הזמנים השתנו, גם התבגרתי קצת. פגשתי אנשים, נפרדתי מאחרים, ועדיין לא שכחתי אותך.
לפעמים הייתי מדבר איתך, אולי גם דיברת איתי. לפעמים הייתי שותק בגללך, ואולי גם שתקת בגללי. ההדדיות הזו היא לא סתם, לא שעשוע ביד כותב. אני יודע שנשארת, גם אם לא פה. לא נעלמת.
כי כך תמיד היית, ללא ספק שונה. וזה מה שגרם לקשר הזה, הקשר היחיד שישרוד. את זה אני יכול להבטיח.
כבר כתבתי לך הרבה, בטח לא קראת. הפעם אני לא יודע למה לכתוב לך, לא קרה שום דבר מיוחד. אבל בעצם, כבר הכל קרה. החיים המשיכו, זה נורא. ניסיתי כל פעם לשתף אותך, להחזיר אותך מהעבר. אבל הכל קורה כל כך מהר. אני לא יכול לעמוד בזה. אמרת לי פעם שדברים יקרו בלי שאני אשים לב והכל יהיה פתאום טוב. הרבה דברים קרו בלי ששמתי לב, אבל עוד לא טוב.
כן, אני יודע. כבר אמרתי לך שטוב לי. אבל גם לך אני לא תמיד אומר את האמת במלואה. ואולי גם זו לטובה. העיקר שנשארת.
נשארת בדיוק במקום שהיית. איפה שנפרדנו. ואני עוד מנסה לחזור לשם. לסובב את הגלגל לאחור. אני עוד אצליח, כי כך אמרת "אם אתה רוצה, אתה יכול!".
ומה עוד אגיד לך ? מה כבר אומר ?
הפעם אני כותב לך כדי להבהיר, אני אצליח. אנחנו נתראה. ובינתיים, החיים שוב ימשיכו, כי הם לא עצרו לרגע. וגם עכשיו, הפסדתי זמן והרווחתי אותך. ומסתבר שהם באים אחד על חשבון השני הרבה לאחרונה. ואני אשאר לנצח עם בקשתי היחידה, מה שלעולם לא אבקש ממך, למרות שזה כל מה שאני רוצה, רק עוד רגע.

הערה: כן, זה לא בדיוק קטע רגיל. אני לא יודע בדיוק מה אפשר להגיד עליו. תקראו. תגיבו. מקווה שגם תאהבו.

יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות.
כולנו יודעים לצחוק, זה דבר שהתרגלנו אליו מאז שהיינו תינוקות. אבל פעם הכרתי את הילד שלא ידע לצחוק, הוא הבין בדיחות והיה בעל חוש הומור, אבל לא ידע לצחוק. בהתחלה, אף אחד לא התייחס לזה, איש לא עושה עניין גדול מילד שלא צוחק. אך ככל שהוא גדל ציפו ממנו יותר ויותר לצחוק, והוא נשאר ככה. מחייך בהנאה, מהנהן בהסכמה, אך לא צוחק.
וככל שגדל הילד החמירה הדאגה של הוריו, הם החלו לשלוח אותו לטיפול, שילמד לצחוק. אך אף מורה, רופא, פסיכולוג או קומיקאי לא הצליח ללמד את הילד לצחוק. ולאט לאט החלה המשפחה שוקעת בעצב בעקבות הילד שלא ידע לצחוק.
לא הרבה אנשים מבינים את הצחוק, הרבה יחשבו אותו לתגובה טיפשית לאמירה או לחוסר בחמצן למוח. אבל אתה יודע יותר טוב, אתה המומחה שלנו לצחוק. אתה הצחקת את הילד שלא ידע לצחוק.
הוא תמיד חייך והיה ילד מאוד נחמד, רק צחוק לא הוציא מפיו. הוא אהב, הוא שמח, הוא התרגש, אך מעולם לא צחק. כי יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות. אבל זרם הצחוק חסר הגבולות הזה מהדהד לנצח, מהדהד בחדר המדרגות. אותו חדר מדרגות שבו עולים ויורדים רגשות בלבנו.
יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות, זרם שמפעים מחדש את הלב. זרם שמעצים את הרגשות, מניע את המחשבות. זרם שמעניק תקווה ואור, זרם שמעלים כל עצבות וכעס. זרם הצחוק.
יש דרך לצחוק, ומי כמוך יודע.

הערה: קודם כל, שימו לב לשעה שבה זה נכתב, זה יסביר כמה דברים. דבר שני זה מוקדש למי שהיום [או אולי אתמול] הוא יום הולדתו וצחוק הוא בשמו ובאופיו.