העולם של טווינקי

AM 4:00
חושך מוחלט. הוא שכב במיטה, עדיין ער, מחשבות רצות בראשו. זה לא היה הלילה הראשון שהוא לא ישן וסביר להניח שגם לא האחרון, אבל הוא חי ככה והוא התרגל. היו שטענו שזה הרגל מגונה ושהוא צריך לטפל בזה, אבל אף אחד מהם לא ידע את הסיבה, הם לא יכלו להבין.
'טיפשים שכמותם' הוא חשב והתהפך לצד השני 'הם אף פעם לא יבינו'.
מחשבות רצו בראשו, על שיחות וזכרונות, משחקים ורדיפות, ביטויים וקלישאות, הכל עבר בראשו הלילה. אנשים מחייכים, שמחים וצוחקים, רק הוא נשאר עצוב. אלו היו חייו. השניות חלפו, השעון תקתק, הדקות עברו והוא עדיין ער. בין מחשבה למחשבה, דמעה נשרה והוא אפילו לא טרח למחות אותה. הדמעה זלגה מעינו והמשיכה לנזול על פניו וצווארו. 
הוא קם, פתח את החלון והביט החוצה, עדיין היה חשוך. ציפורים ראשונות כבר צייצו, חתולי רחוב נעו בשקט, כלבים התחילו לנבוח, רוכב אופניים חלף בדהרה, השקט עוד לא הופר.
באופק נראה ניצוץ, השמש החלה לעלות, הוא ידע שכאן תם הלילה. האור פרץ לחדר בבת אחת ומילא אותו בחיים ושמחה. התמונות שעל הקיר חייכו אליו, השעון כבר לא תקתק, המראה הראתה השתקפות של צל על הרצפה, הוא התקרב אליה והביט בעצמו. גם הוא השתנה בזריחה, הניצוץ הבהיר של השמש נתן לו את התקווה, והאושר חזר לשכון בפניו. המראה הראתה את השתקפות חיוכו המלא אור.

4:45 AM
הוא שכב במיטתו. ישן כמו תינוק, חיוך מורח על שפתיו ואור ממלא את חדרו ואת ליבו. הוא ישן חזק, היה לו הרבה מה להשלים, אבל איש לא ניסה להפריע לו.

הערה: הקטע הזה במקור הוקדש למישהי שקוראים לה אור, אבל הוא נכתב על מישהו שקוראים לו אור [לא בדיוק אבל בערך]. כשאני מפרסם את זה כאן, אני מקדיש את זה לו.

מיותר להגיד מי יבין את זה.