העולם של טווינקי

הוא הלך והלך והלך, השמש נעה בשמיים והוא המשיך ללכת. המדבר נראה חסר סוף, והישועה לא נראתה בין החולות, התקווה הלכה ונעלמה. הוא המשיך ללכת, ללכת וללכת. הוא כבר לא הרגיש את רגליו אבל הוא המשיך ללכת, חסר תקווה, חסר כוח, חסר חיים.
כשהשמש כבר נראתה שוקעת באופק, בין גבעות החול שלא נגמרו, הוא צנח על רגליו. ייאוש, עצב, כאב וצער עלו בראשו. הוא טמן את ראשו בין רגליו והחל שוקע עמוק עמוק בתוך עצמו.
'אתמול היה טוב' הוא אמר לעצמו 'אתמול היה טוב... אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר...'
הוא רצה להאמין בזה, כל כך רצה להאמין בזה, אבל המציאות חדרה לראשו בחדות.
'לא, בכלל לא יהיה מחר...' אמר לעצמו בייאוש.
הוא נרדם כשראשו בין רגליו, שריריו היו כבר תפוסים וגם אם היה יודע שהוא יירדם לא היה משנה את התנוחה הזאת. הלילה כבר ירד לגמרי עד שהוא התעורר, אבל כשחושך בחוץ הוא למד דבר חשוב. אולי הוא לבד, אולי חשוך, אולי הכל נראה רע, אבל בשמיים יש כוכבים, בלב יש תקווה ובגופו יש עוד כוח.
הוא קם והחל ללכת, הוא הלך הרבה אבל עכשיו הוא לא התעייף מזה. לפתע, ניצנץ מול עיניו אור אחר, לא אור ירח או כוכב, אור המשתקף במים ומראה את צלילותם.
הוא רץ בכל כוחו, רגל רודפת רגל במירוץ אינסופי. כשהגיע סוף סוף למים טבל את פניו במלואם במים, הם היו מתוקים, זכים וקרירים. הוא הפיל את עצמו לתוכם ונתן להם לחלחל לתוך עורו היבש.
כעבור חצי שעה הוא יצא מן המים, נוטף ומחייך, הוא נשכב על החול ונרדם שנית.
למחרת בבוקר, הבין סוף סוף את המשמעות, הוא ניצל. אך עכשיו החלה ההרפתקה האמיתית, הוא ראה שמולו שוכן אגם גדול שיוכל להספיק לו לכמה שנים, אך עכשיו עליו לבנות מחסה.
לפני שעזב את האגם נכנס שוב למים, הם לא היו קרירים כמו בלילה, אך הוא נהנה מהם לא פחות בחום המדבר. הוא החל צועד, לכיוון אחד בלבד כדי שלא ייאבד את האגם שוב. הוא הלך עד שראה שהשמש במרכז השמיים ואז החל צועד בחזרה. כשהגיע שוב לאגם שלו הוא נתן לעצמו עוד רחצה מהירה במים, הפעם הוא אף שחה לאורכו ולרוחבו. הוא נשכב על הגדה כדי להתייבש ואז הלך לבחון את השלל שלו.
הוא הביא מעט צמחים יבשים ושיחים קטנים, הוא תכנן לטבול אותם במים ולאכול אותם. הוא מצא כמה קרשים ואפילו מין משטח קץ דק שעליו תכנן לצייר מפה באמצעות מסמר חלוד שמצא.
חייו במדבר החלו לקבל משמעות, בכל יום היה בוחר כיוון ויוצא לתור אותו. כשהיה חוזר היה טובל באגם, מניח את אוצרותיו החדשים במקומם ומצייר במפה את הדברים החשובים שמצא, לעיתים זה היה אגם חדש או אולי שדרת עצים שתוכל לשמש אותו ביום מן הימים, הוא היה רושם גם כל מיני ציוני דרך כדי שיוכל למצוא את דרכו אם יילך לאיבוד שוב.
הוא כבר לא חיפש דרך לצאת, הוא מצא דרך לחיות, וזה הספיק לו.
מדי פעם, היה נזכר בימים של ההליכה לפני שמצא את אגם התקווה, כך כינה את האגם שלו, כשהיה נזכר באותו לילה היא מזמזם לעצמו שיר ידוע...
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, אתמול היה טוב ויהיה גם מחר...

הערות:

בתחרות קומדיה לקחתי מקום ראשון, אבל לא בא לי לפרסם את זה פה.

זה היה בתחרות הרפתקאות, ולא קיבלו את זה, לדעתי גם זה היה זוכה...

זה סוג של פיקסונג, שזה קצת הימור בפאנפיקים, אבל אני חושב שיצא מאוד חביב. אגב, הפיקסונג הזה מנותק לגמרי מהסיפור האמיתי של השיר, אבל ככה זה כל פיקסונג.

תודה על השנה האחרונה,

ועל כל הדאגה הכנה,

על זה שאהבת אותי,

ושלמרות הכל, לא איכזבת אותי.

סליחה על שכעסתי,

על השנאה ועל שהתנתקתי,

סליחה שהאשמתי אותך,

ולמרות כל מה שעשית, פגעתי בך.

אני מוחל לך,

כי רק אתה האשמת את עצמך,

ובי נכנסה רוח שטות,

והאמנתי בכל מה שטעות.

אז תודה על שנה נפלאה,

אהבה ודאגה,

סליחה ומחילה על מה שבלב יישאר,

מקווה שתמשיך להיות חבר.

כן, לא הכי איכותי שלי. אני במצב רוח שונה.

עכשיו זה מתבהר,

מול עיני מתחיל להסתדר,

ואני ממצמץ מהאור העצום,

אבל בפחד לפספס את הרגע הקסום.

עכשיו זה מתבהר,

אני רואה הכל מהר,

הבטחת, שיקרת,

אכזבת, אבל קיימת.

עכשיו הכל נראה בבהירות,

גם מה שנאמר בלילה, בקרירות,

מה שאזכור, לעולם לא אשכח,

אבל אתה הבטחת, ומזה לא תברח.

השמש עולה, השחר מפציע,

ואני עוד כואב את האהבה ואת פצעיה,

אך ללא ספק יבוא היום,

עוד נגשים שנינו את אותו החלום.

ועכשיו הכל מסתדר לי,

ופתאום גם אתה מתעניין בי,

ואולי סוף סוף הרגשות ישתקו,

וידיך אותי שוב יחבקו.

סדר מגיע,

אך הכאב שוב מופיע,

אולי גם הוא ממני נפרד,

אך אולי שוב הוא לא ינדד.

הכל מסביב שוב מסתדר,

והנה שוב איבדתי חבר,

הפעם זה לא רק חבר, אלא יותר,

אני לא מאמין שעליי אתה שוב מוותר.

הסדר מחק לי את כל האשמות,

ועכשיו גם הגיע הזמן לתודות,

אז אולי אחרי הכל יהיה גם טוב,

והרגשות יפסיקו לסעור בלב הקרוב.