העולם של טווינקי

"את לא תאמיני !" נשמעה הקריאה מהצד השני של הטלפון.

היא הלכה כי היא לא יכלה לסבול את המקום הזה, לא אחרי שההורים שלה נרצחו שם מול העיניים שלה, למרות שגם לפני זה היא לא אהבה אותו - היא תמיד הרגישה זרה בו. זרות, היא הסבירה, אי אפשר לתקן. אולי היא צדקה, אולי היא סתם לא אוהבת אנשים ששונים ממנה, זה כבר לא משנה. היא המשיכה הלאה בדרכה, נדדה לה רחוק. כולם הצטערו, מסיבת פרידה לא הייתה, אבל היא ידעה שהם הצטערו.
אולי היא לא הייתה צריכה להיכנס שוב לעניינים ישנים, זה באמת אף פעם לא מועיל, אבל היא לא יכלה להתאפק.
"אנשים לא מתים סתם" היא אמרה לעצמה "ואני חייבת למצוא אותו".
אז היא חקרה, כנראה שיותר מדי, כשיום אחד פרצו לה לדירה וגנבנו את כל המידע, היא כעסה. כשסוף סוף הצליחה לשחזר אותו ושרפו את הדירה שלה, היא כבר התחילה לפחד. אולי אז היה הזמן לסגת, אבל היא מעולם לא ידעה גבולות, וגם אם כן, זה היה חשוב לה יותר מהכל. אז כשהתחילו האיומים היא שכרה שומרים וכשהתחילו לעקוב אחריה היא התלוננה אפילו למשטרה. כשנעצרו חמישה אנשים חמושים שניסו להיכנס לדירה שלה, היא הבינה שהיא הולכת על חבל דק.
כשסוף סוף התקרבה לפתרון, היא כבר הייתה בפאניקה של ממש. הם רצו אותה מתה, והם עשו הכל כדי להשיג את זה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי לסגת, והיא המשיכה לחקור.
כשסוף סוף הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת היא רצה לטלפון במהירות, משהו הרגיש לה מוזר אבל היא פטרה את עצמה בטענה שזו בטח ההתרגשות. היא זנחה את כל כללי הבטיחות שלמדה בחודשים האחרונים, זה כבר לא עניין אותה.
"את לא תאמיני !" נשמעה הקריאה מהצד השני של הטלפון.
היא באמת לא האמינה, אבל לא היה לה זמן לחשוב על זה, כי באותו רגע ממש נשמע פיצוץ עצום, היא הרגישה שהיא בוערת. היא עשתה טעות, היא ידעה את זה, אבל היא הצליחה.

הערה: מקום ראשון [!] בז'אנר מסתורין.

הוא הלך בצעדים החלטיים, יודע בדיוק לאן ללכת, לא מתבלבל לרגע ולא מקדיש תשומת לב לסובבים אותו. ברקע צפצפו האזעקות, קוראות לכולם לתפוס מחסה, הוא התעלם מהאזהרות והמשיך ללכת חולף בהליכתו על פני אנשים רצים בבהלה.
הפאניקה מסביב רק התעצמה, אך הוא המשיך ללכת, לא עצר אף לא לרגע ולא פנה להקשיב לאף אחת מקריאות העוברים ושבים. הוא היה חייב לעשות את זה, הוא ידע את זה, והוא היה חייב לעשות את זה עכשיו. לא היה בליבו ספק בכלל שזה מה שצריך לקרות, אבל הוא תהה כיצד זה יסתיים, ויותר נכון, האם זה יסתיים. הוא רצה, קיווה וייחל לסופו של העניין הזה יותר מכל דבר, אך בליבו היה קטן אמונה בנוגע להצלחת המבצע הנוכחי. כל המחשבות האלו, לא הניעו אותו ממטרתו הסופית. בעוד אנשים רצו מטה בגרמי המדרגות, הוא רק רץ מעלה, עולה ועולה, מטפס כמו על סולם, בפחד אך בזריזות, כל צעד היה נחוש כקודמו אך ההיסוסים החלו כבר לחדור לליבו.
'אולי זה לא מספיק ?' עלתה השאלה בליבו 'אולי לא תצליח ?'
לבסוף הוא הגיע ליעדו, הקומה הרביעית, בבניין כבר שרר שקט מוחלט. נשימתו החרישית נשמעה בבירור בהד של חדר המדרגות. הוא התיישב על המדרגה האחרונה, טמן את ראשו בין ברכיו והחל שוקע בדיכאון עמוק, קובר את עצמו ברגשותיו, ומתנתק לחלוטין מהכל.
'הפסדת' קרא קול בראשו, לועג לו 'אתה רואה, אפילו את זה לא הצלחת'.
קול חרישי החל מתגנב לראשו, נס מהמון הקולות הנוהמים והגאים, בורח ומסתתר בין הצללים...
'האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב' ציטט הקול.
"מה ?" הדהדה המילה בחדר המדרגות.
'אל לך לשפוט את עצמך במצב הזה' פלט הקול ונעלם.
אולי היה, אולי לא היה, אבל הדיכאון העמיק והעמיק, ובראש נשאר רק שחור.
האם הועיל אותו האור בניצוצו הזעיר ? האם גבר על השחור או רק העמיק אותו מחדש ?
אולי כך, אולי כך, אבל הבהוב שכזה, מסמא את העיניים, מפעים את הלב ופותח מחדש את האזניים.

הערה: מקום שני בז'אנר דרמה.