העולם של טווינקי

יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות.
כולנו יודעים לצחוק, זה דבר שהתרגלנו אליו מאז שהיינו תינוקות. אבל פעם הכרתי את הילד שלא ידע לצחוק, הוא הבין בדיחות והיה בעל חוש הומור, אבל לא ידע לצחוק. בהתחלה, אף אחד לא התייחס לזה, איש לא עושה עניין גדול מילד שלא צוחק. אך ככל שהוא גדל ציפו ממנו יותר ויותר לצחוק, והוא נשאר ככה. מחייך בהנאה, מהנהן בהסכמה, אך לא צוחק.
וככל שגדל הילד החמירה הדאגה של הוריו, הם החלו לשלוח אותו לטיפול, שילמד לצחוק. אך אף מורה, רופא, פסיכולוג או קומיקאי לא הצליח ללמד את הילד לצחוק. ולאט לאט החלה המשפחה שוקעת בעצב בעקבות הילד שלא ידע לצחוק.
לא הרבה אנשים מבינים את הצחוק, הרבה יחשבו אותו לתגובה טיפשית לאמירה או לחוסר בחמצן למוח. אבל אתה יודע יותר טוב, אתה המומחה שלנו לצחוק. אתה הצחקת את הילד שלא ידע לצחוק.
הוא תמיד חייך והיה ילד מאוד נחמד, רק צחוק לא הוציא מפיו. הוא אהב, הוא שמח, הוא התרגש, אך מעולם לא צחק. כי יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות. אבל זרם הצחוק חסר הגבולות הזה מהדהד לנצח, מהדהד בחדר המדרגות. אותו חדר מדרגות שבו עולים ויורדים רגשות בלבנו.
יש דרך לצחוק, זה מתחיל מחיוך קטנטן שמתרחב ואחר כך מתגלגל ונסחף לזרם צחוק חסר גבולות, זרם שמפעים מחדש את הלב. זרם שמעצים את הרגשות, מניע את המחשבות. זרם שמעניק תקווה ואור, זרם שמעלים כל עצבות וכעס. זרם הצחוק.
יש דרך לצחוק, ומי כמוך יודע.

הערה: קודם כל, שימו לב לשעה שבה זה נכתב, זה יסביר כמה דברים. דבר שני זה מוקדש למי שהיום [או אולי אתמול] הוא יום הולדתו וצחוק הוא בשמו ובאופיו.