העולם של טווינקי

כשרוח בגבי נושבת, ובשערי היא מתבדרת. כשהשמש מעל ראשי עוברת, במהירות למערב חוזרת. כשהחיים ממשיכים ללא מרגוע, לא נותנים לי מנוחה. בימים מתישים ובלילות בודדים, בין הזריחה לשקיעה וגם עם צאת הכוכבים. ברחובות עמוסים לעייפה, שבם כבר לא רואים את השמיים. עם ילדים על המדרכה ומבוגרים שנוסעים בדהרה. עם כל שנייה העוברת בשעון. אני זוכר אותך.

החיים המשיכו, כמו שהם תמיד ממשיכים, לא מחכים הרבה כדי לחזור לשגרה. אני חיכיתי, כמו שאני תמיד מחכה, מחכה לך. העונות חלפו, הזמנים השתנו, גם התבגרתי קצת. פגשתי אנשים, נפרדתי מאחרים, ועדיין לא שכחתי אותך.
לפעמים הייתי מדבר איתך, אולי גם דיברת איתי. לפעמים הייתי שותק בגללך, ואולי גם שתקת בגללי. ההדדיות הזו היא לא סתם, לא שעשוע ביד כותב. אני יודע שנשארת, גם אם לא פה. לא נעלמת.
כי כך תמיד היית, ללא ספק שונה. וזה מה שגרם לקשר הזה, הקשר היחיד שישרוד. את זה אני יכול להבטיח.
כבר כתבתי לך הרבה, בטח לא קראת. הפעם אני לא יודע למה לכתוב לך, לא קרה שום דבר מיוחד. אבל בעצם, כבר הכל קרה. החיים המשיכו, זה נורא. ניסיתי כל פעם לשתף אותך, להחזיר אותך מהעבר. אבל הכל קורה כל כך מהר. אני לא יכול לעמוד בזה. אמרת לי פעם שדברים יקרו בלי שאני אשים לב והכל יהיה פתאום טוב. הרבה דברים קרו בלי ששמתי לב, אבל עוד לא טוב.
כן, אני יודע. כבר אמרתי לך שטוב לי. אבל גם לך אני לא תמיד אומר את האמת במלואה. ואולי גם זו לטובה. העיקר שנשארת.
נשארת בדיוק במקום שהיית. איפה שנפרדנו. ואני עוד מנסה לחזור לשם. לסובב את הגלגל לאחור. אני עוד אצליח, כי כך אמרת "אם אתה רוצה, אתה יכול!".
ומה עוד אגיד לך ? מה כבר אומר ?
הפעם אני כותב לך כדי להבהיר, אני אצליח. אנחנו נתראה. ובינתיים, החיים שוב ימשיכו, כי הם לא עצרו לרגע. וגם עכשיו, הפסדתי זמן והרווחתי אותך. ומסתבר שהם באים אחד על חשבון השני הרבה לאחרונה. ואני אשאר לנצח עם בקשתי היחידה, מה שלעולם לא אבקש ממך, למרות שזה כל מה שאני רוצה, רק עוד רגע.

הערה: כן, זה לא בדיוק קטע רגיל. אני לא יודע בדיוק מה אפשר להגיד עליו. תקראו. תגיבו. מקווה שגם תאהבו.