RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוגוסט 2009
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
יום אחד
יום אחד השמש תזרח,
על עולם טוב יותר – עולם זך,
מי שוויתר יחזור בו,
מי שהלכו ישובו.
מתי יבוא אותו היום?
האם הוא אמת או רק חלום?
אם נרצה הוא יגיע,
אם ניתן לו הוא יופיע.
אתה מאמין שהוא יגיע?
אתה באמת חושב שהוא יופיע?
אינני יודע במה להאמין,
או אם בכלל להאמין.
העיקר הוא המחשבה,
עתיד טוב יותר,
עתיד מלא אהבה,
אולי זהה אולי אחר.
ואם אותו יום יגיע,
אני לא בטוח שכל העולם יריע,
אבל אני אשמח,
אפילו רק לרגע - לעולם זך.
| |
במבט לאחור
במבט לאחור אני רואה שטעיתי,
עכשיו אני רואה את מה שלא ראיתי,
עכשיו אני מבין איך איבדתי ידיד,
ממבט לעבר לראייה בעתיד.
מבט לאחור בחרטה,
מבט מהיר והחלטה,
החלטה חשובה-החלטה גורלית,
אותה לא אשכח-החלטתי האישית.
במט לאחור בתובנה,
מבט מוזר בכוונה,
כוונה ליותר-כוונה למעט,
כוונה חשובה- שכוונה לאט.
| |
הפרידה הסופית יום אחד, אולי בקרוב אולי בעתיד הרחוק, הייתי רוצה לעזוב. לעזוב הכול ולא
להסתכל לאחור. לא לחשוב על ההשלכות, רק להסתובב וללכת. לאן ללכת? את זה
עדיין לא החלטתי, אבל אני בטוח שכל מקום יותר טוב מפה. אבל אם אני אלך, מי
ידאג לאחרים? לאמא ואבא בגן עדן? לתינוק שקבור באדמה? מי ידאג להם? מי?. אולי בעצם כדאי לחשוב על זה מהתחלה, על מה שגרם לכל זה, לכל הסבל הזה. *** הכול
התחיל ביום אחד, אני חושב שזה היה יום שלישי, אבל זה היה בקיץ. אני זוכר
את זה כי רציתי לצאת לשחק עם החברים שלי, את השמות שלהם אני כבר לא זוכר,
אבל אימא אמרה לי שאסור. בהתחלה כעסתי עליה, אולם אחר כך הפסקתי, כי אי
אפשר לכעוס על אימא כשרואים את הדמעות בעיניים שלה. "אימא?" שאלתי בשקט, לאחר זמן מה. "מה,
חמוד?" אף פעם לא שמעתי את הקול של אימא רועד, אימא תמיד הייתה חזקה וחכמה
ופתרה כל בעיה בלי לריב או לבכות אלא פשוט, כאילו שאימא ידעה שזה יעבוד. "למה את בוכה?" שאלתי, מנסה לא לרעוד גם. "כי... כי אני..." אימא אף פעם לא גמגמה, היא תמיד ידעה מה להגיד, לא משנה מה. "מה קרה, אימא?" שאלתי בקול רועד. "אנחנו עוברים דירה, חמוד." אמרה אימא, הפעם בקול יציב. "לאן?" שאלתי, שואב עידוד מהקול של אימא. "רחוק מפה" ענתה אימא וקמה "עכשיו, לך תארוז את הבובות שלך" והיא הושיטה לי שק גדול. *** יצאנו מהבית באותו אחר צהריים, אימא לבשה שמלה כחולה והחזיקה אחריה מזוודה גדולה. "אימא?" שאלתי. "כן" אמרה מביטה בשמש המתקרבת לאופק, צובעת את השמיים בגוונים וורודים. "איפה אבא?" שאלתי, מביט בעיניה הירוקות. "הוא יבוא מאוחר יותר" אמרה, אבל אני ידעתי שאבא לא יבוא, לכן הסתכלתי בעיניים שלה, ראיתי אותה רועדת כשדמעה אחת מבצבצת מהעין שלה. *** הדרך
הייתה ארוכה, רכבת ועוד רכבת, מתחנה לתחנה, מעיר לעיר. דרך נופים מדהימים
ושדות ירוקים, עזבנו את הבית. אין יותר בית, עכשיו רק נסיעה. אמא מדברת
איתו והולכת לשם, אני לא חושב שהיא ידעה לאן אנחנו הולכים, היא רק רצתה
לברוח. אחרי כמה ימים, בערך שבוע, דיברתי עם אימא. בפעם הראשונה מאז עזבנו
את הבית הוצאתי מילה מהפה. המילה לא הייתה משהו שעולה על הדעת, אבל אחרי
שתיקה כל כך גדולה, חשבתי שאני כבר לא יודע לדבר. "אבא" אמרתי, למרות
הייאוש שהתפתח לי בשבוע האחרון, למרות הכול, כל מה שאיבדתי, הבית, החברים,
החיים שלי, נשארה לי עוד תקווה. התקווה שאבא יחזור, שאבא יתקן את המצב. כי
אבא תמיד היה שם, ועכשיו הוא איננו. "מה?" אמא שאלה, מביטה בי, בעיניה הירוקות ראיתי את ההשתקפות של העיניים החומות שלי. "אבא הלך" אמרתי, חוזר לדבר "הוא לא יבוא". אימא בכתה, לא אמרה כלום, רק בכתה. היא חיבקה אותי חזק, ואני פחדתי. אמא אף פעם לא בכתה. ראיתי אצלה דמעות רק כשעזבנו את הבית. אני
זוכר, כשהייתי קטן, אימא הניחה אותי על הכיסא במטבח, והלכה לבשל. אני
שיחקתי במכוניות צעצוע, והמכונית נפלה ונשברה, התחלתי לבכות. אימא הסתובבה
מהר, והסיר נפל עליה, היא לא בכתה. היא הלכה והחליפה בגדים, חשבתי שאולי
המים לא היו חמים אז נגעתי בטיפה שהייתה על הרצפה. היד שלי כאבה, אימא
יצאה מהחדר וראתה את היד שלי, צעקה ורצה אלי. התעוררתי בבית חולים, כשאימא
לידי מחבקת אותי, וראיתי שהיד שלה שרופה. אבל אימא לא בכתה. ועכשיו אימא בכתה. היא הביטה בי,ואמרה "אבא הלך, הוא לא יבוא" והנהנה. *** הנסיעות נגמרו. הגענו לכפר קטן. אימא לקחה אותי מהרכבת, הניחה אותי על הרצפה והחזיקה את ידי. "הגענו" היא אמרה "כאן אנחנו נגור" "אבל..." אמרתי, אימא הביטה בי ואמרה "בלי אבל." היא החלה לצעוד "זה הבית שלנו, ובית לא משנים" 'זה
הבית שלנו, ובית לא משנים' אמרתי לעצמי 'אבל הבית שלנו רחוק מאוד' דמעות
עלו בעיניי 'הבית שלנו הוא איפה שאבא והחברים' דמעה אחת זלגה במורד הלחי
שלי "הבית שלנו הוא בית קברות". את המשפט האחרון אמרתי בקול. אימא
הסתובבה וראתה אותי בוכה. היא עצרה ואמרה "לא בית קברות," אמרה בקול רך
"בית, הוא המקום בו יש ילדים והורים וחיים ושמחה וגם עצב" לימדה אותי
"המקום בו גרנו הוא דירה, מקום עם חדרים וקירות, חלונות ודלתות, אבל לא
חיים" היא דיברה עכשיו בקול יותר רציני "תזכור את זה תמיד, בית זה המקום
שבו יש שמחה. אם אין שמחה-זה רק חדר או דירה". *** הגענו
לרחוב צר עם בתים גדולים ויפים. אמא עצרה ושלפה פתק מהכיס. היא הביטה בו
קלות, מלמלה משהו, והמשכנו ללכת. עצרנו ליד בית שהתאים בהחלט לרחוב, הוא
היה גדול ויפה, ליד השער היה כתוב משהו, אבל לא ידעתי לקרוא. אמא התקרבה
לשער ונקשה במקוש. נשמעה חריקה ואדם לבוש בבגדים מהודרים הציץ מהדלת. "מה הגברת רוצה?" שאל האיש בנימוס את אמא. "לראות את אחי," אמרה אמא בנימוס. "כמובן. הוא מחכה לך," אמר האיש ופתח את השער. 'למה האיש הזה שאל את אמא מה היא רוצה' חשבתי 'הוא לא יודע שאם אמא פה זה סימן שיש לה משהו שהוא רוצה לעשות פה?'. המשכנו ללכת עד שהגענו לחצר ענקית עם מזרקות משני הצדדים והמון פרחים. אימא הביטה ביופי הזה במבט מזלזל. 'אף
פעם אמא לא אמרה לי שיש לה אח' חשבתי שוב על השיחה ההיא 'ואמא אף פעם לא
מזלזלת, בעיקר לא במשהו כל כך יפה. לשאול אותה מה קרה?' לפני שהספקתי
לחשוב על זה הגענו לבית גדול שהיה באמצע החצר. אימא פתחה את הדלת
ונכנסנו לבית הגדול. ראיתי המון אנשים מסתובבים שם, והמון גרמי מדרגות.
משהו היה מוזר, כל האנשים לבשו את אותם בגדים ומעל הבגדים לבשו סינר לבן.
רציתי לשאול את אמא למה, כשאיש לבוש בחליפה מהודרת נכנס לחדר. "לא השתנית כלל, אחותי," אמר האיש. "תודה,
אך לא הייתי אומרת את אותו דבר עליך. פעם אחרונה שראיתי אותך עדיין היית
עשוי מבשר ודם" והיא נעצה את עיניה בתכשיטים שהיו עליו. "קצת אושר לא מזיק," אמר האיש במבט פגוע. "הוא נראה כמו אבא שלו," אמר לאחר שהביט בי דקה ארוכה. "הוא כמו אבא שלו" אמרה אימא. "תגיד שלום לדוד שלך, ילד." אמר האיש שהתברר כדודי. "שלום דוד," אמרתי, מביט בו ומסמיק. "אתה יכול לקרוא לי דוד אלכס" אמר הדוד "שמי המלא הוא אלכסנדר אבל אין צורך בשמות ארוכים". משהו היה מוזר בו, הוא לא שאל אותי לשמי ואפילו לא הביט בי יותר מאותו מבט יחיד שהראה לו שאני דומה לאבא. "איך הייתה הדרך?" שאל דוד אלכס את אמא. "ארוכה." ענתה אימא בקצרה. "את רוצה ללכת לנוח?" שאל הדוד. "כן,
אבל אני חוששת שאני אלך לאיבוד קודם." אמרה אימא בעוקצנות "כנראה ששכחת
כבר את המשמעות של המילה 'בית', אבל אני בטוחה שכמו שלימדתי את בני את זה
אני אוכל להסביר לך את זה שוב". "הנימוסים שלך בשילוב עם העוקצנות שלך הופכים אותך לקרה וחסרת רגש," אמר הדוד בהאשמה. "אולי היה כדאי שלא תתחתני עם אותו בור כפרי". האסימון נפל. הוא הפנה את מבטו ממני בגלל מה שאמא אמרה לו. הדוד שנא את אבא ולא רצה להביט במי שדומה לו בכל צורה שהיא. "אם
מדברים על נישואים, איפה רודפת הבצע החדשה שלך?" שאלה אימא בענייניות
מפליאה "אני חושבת שקיבלתי מכתב לגבי נישואים, אך אני חוששת שאני לא זוכרת
את המספר, שבע או שמונה?". "רודפת הבצע?!" שאל הדוד בזעקה. "זה הדבר הכי בולט בנשים שאתה בוחר" אמרה אימא, מביטה בעציץ יפה שעמד על המעקה. "אני חושב שכדאי שנסיים את השיחה הזאת," אמר הדוד בעייפות. "אני
לא יכולה שלא להסכים איתך" אמרה אימא מרימה את עיניה מהעציץ "אני אלך
עכשיו לחדרי. אני מניחה שהחדר הרגיל שלי עוד ריק, אם כי אמרת לי שאתה שומר
אותו בתור חדר ילדים. אז אני בטוחה שהוא ריק". "כן, הוא ריק," ענה הדוד, מתעלם מההערה. "אם כך, אלך." ענתה אימא והתקרבה אליו "ואל תדבר על בעלי המנוח ככה בנוכחות בני" לחשה באוזנו. "המנוח?" שאל אותה. "אל תגיד שלא ידעת" לחשה וחזרה אליי. "בוא, חמוד." אמרה. *** שבע
שנים גרנו עם דוד אלכס. שבע שנים שקטות. התרגלתי לכך שהדוד אף פעם לא הביט
בעיניי. הדוד היה נחמד מאז אותה שיחה ביום בו הגענו, והתחלתי להתרגל לפאר.
הבנתי שהאנשים האחרים בבית הם כולם משרתים, והם היו המון. מבין המשרתים
הכי אהבתי אחד במיוחד, הוא היה אדון זקן, בשם אדמונד. הוא היה חבר אמיתי,
הוא אהב לספר לי סיפורים ולשחק איתי, ותמיד ישב לצידי כשישנתי. וכך גדלתי, והייתי לנער בן שתים עשרה. וכך היה המצב עד ליום בו מתה אמא. מאותו היום הכול השתנה.
אמא מתה ביום חורף קר, הייתי לידה כשהיא עצמה את העיניים בפעם האחרונה. מילותיה האחרונות הדהימו אותי.
"תזכור
בני, לא משנה מה יקרה. העצב הוא חסרון באושר, ואם אתה עצוב כל מה שאתה
מחפש הוא קצת אושר. הבכי הוא חוסר בצחוק, והבדידות היא החוסר בחברה אך לא
חברים. הרוע הוא חוסר בטוב, והמוות הוא חוסר בחיים." היא אמרה נפרדת ממני,
"אם הייתי יכולה לחיות את חיי שוב, הייתי מלמדת אותך דבר אחד נוסף. אבל
אותו כבר איני יכולה ללמד אותך." אחרי שהיא, אמא, נפטרה, לא יצאתי מחדרי. לא יצאתי, עד ששמעתי קול קורא לי, זה היה דודי. הוא עמד בחדר והביט לי בעיניים כשנכנסתי. "שלום" אמרתי בקול חלש ונאנחתי. "שלום," ענה דודי, "מה שלומך?". "אני בסדר," עניתי, והבטתי בעיניו "אבל בינתיים אני מעדיף להישאר לבד." מחייך אליו קלות. "בוודאי, אני מבין," ענה לי דודי, אם כי עיניו הסגירו את זה שהוא לא מרוצה מזה.
חזרתי לחדר ושקעתי בהרהורים. 'אולי אם גם אני אלך אני ארגיש יותר טוב' חשבתי.
המחשבה
הזאת הטרידה אותי במשך השנה שאחרי מותה של אמי, עד שהגעתי להחלטה. זה יום
אחד בחדר, ישבתי על המיטה. 'יום אחד, אולי בקרוב אולי בעתיד הרחוק, הייתי
רוצה לעזוב. לעזוב הכול ולא להסתכל לאחור. לא לחשוב על ההשלכות, רק
להסתובב וללכת.' חשבתי 'לאן ללכת? את זה עדיין לא החלטתי, אבל אני בטוח
שכל מקום יותר טוב מפה.' התחלתי לבכות במחשבות על בדידותי 'אבל אם אני
אלך, מי ידאג לאחרים? לאימא ואבא בגן עדן? לתינוק שקבור באדמה? מי ידאג
להם? מי?' בכיתי. 'התינוק הזה הוא אני, קבור באדמה של הבית הישן, איפה שאבא וגם החברים שלי' חשבתי, ולפתע נזכרתי בדבריה של אימא: "בית,
הוא המקום בו יש ילדים והורים וחיים ושמחה וגם עצב," שמעתי את קולה בראשי,
"המקום בו גרנו הוא דירה, מקום עם חדרים וקירות, חלונות ודלתות, אבל לא
חיים," עכשיו הבנתי למה היא התכוונה. "תזכור את זה תמיד, בית זה המקום שבו יש שמחה. אם אין שמחה - זה רק חדר או דירה".
'אני לא אעשה את זה', אמרתי לעצמי בהחלטיות. 'אימא אמרה שהמוות הוא החוסר בחיים, ובי יש עוד הרבה חיים'.
גרתי
עם הדוד עוד כמה שנים, עד שהייתי מבוגר מספיק בכדי ללכת עצמאית לאן
שאחפוץ. הפרידה הייתה קשה מאוד, מאז מותה של אימא אני והדוד התחלנו דף
חדש. עכשיו הוא כמו אבא בשבילי.
הבטתי בעיניו של הבן אדם שגידל אותי עוד פעם אחת אחרונה, לא חשבתי שהפרידה תהיה כל כך קשה.
"אני מניח שאתה צריך ללכת עכשיו," הוא אמר "אימך חינכה אותך בצורה מדהימה". כן..." אמרתי מהורהר "אני אתגעגע אליך, דוד"
"גם אני אליך, ילד"
מאז הפגישה הראשונה שלנו הדוד קרא לי ילד, הוא אפילו לא שאל לשמי. אני כבר לא יודע אם יש לי שם, אם יש לי אני לא זוכר אותו כבר.
"להתראות," אמרתי ויצאתי מביתו של הדוד, חמש עשרה שנים אחרי שנכנסתי אליו בפעם הראשונה. 'אני לא אראה יותר את דודי' אמרתי לעצמי בדרך 'נפרדנו לתמיד...' ובדיוק כשאמרתי את זה לעצמי, הבנתי לפתע את דבריה של אימא, לפני מותה אימא רצתה להסביר לי שלא נפרדים לתמיד. אף פעם אין פרידה נצחית.
עצרתי לרגע והבטתי לאחור, אל ביתו של הדוד. "אנחנו עוד ניפגש" אמרתי "לא ניפרד".
| |
מי שלחץ על הדק
מי שלחץ על הדק
מאז שאני זוכר את עצמי,צחקתי על כל מי שכתב סיפורים על היום שבו הוא ימות.תמיד אמרתי להם "תנו למוות להגיע במפתיע,לחזות אותו לא יהפוך אותו לנעים יותר".אבל היום כשאני יושב ומספר לילדים את היום שבו אני מתתי,אני כבר לא צוחק.
זה היה יום שני באמצע הסתיו,מתוקף תפקידי במשטרה הייתי חייב לסייר גם כשהרחובות מפחידים ביותר,בשעות המסוכנות של הלילה.הלילה היה שחור כמו זפת,והשמים קדרו.ואז הוא הופיע,הנורא מכל ישר מול העיניים שלי,הרמתי את האקדח בזהירות.
"אל תזוז" אמרתי מנסה לשמור על קולי יציב.
"ומה ימנע ממני לעשות את זה" הוא אמר בקול מתגרה.
"אתה עצור" אמרתי בביטחון שלא ידעתי מאין הוא בא.
"לא נראה לי" אמר בשקט,כמעט רועד מפחד.
ואז הכל קרה מהר,הוא התחיל להסתובב,מנסה לברוח.יריתי.אבל זה היה מאוחר מדי,העיתוי היה נורא.מאחוריו, כל הזמן הזה,היה בני היחיד.היריה שלי שכוונה לרגל פגעה ישר בראשו של בני.דמעות זלגו מעיני.
ואז עוד יריות נשמעו,והוא נפל בחבטה על המדרכה.בני המת היה בידיי,הפושע גוסס לידי,וכך אני מתתי,המשכתי לחיות אבל לא חיים אמיתיים.
הסירנות החזירו אותי למציאות אחרת,מעבר להזיות שלי.המציאות בה יריתי בבני היחיד בשר מבשרי.
כל כך רציתי לראות אותו מובל לבית המשפט ומקבל מאסר עולם,ונשאר שם בכלא.רציתי שהוא יסבול,רציתי שהוא ישלם.
רציתי נקמה.
ונקמה תמיד מגיעה,וגם הפעם היא לא איחרה לבוא.
פרק שני
זה היה ביום חמישי,יום קריר כבר היה חורף.הוא עבד במשרד,הוא לא יצא לעבודות שטח מאז אותו מקרה,הוא פשוט לא היה מסוגל. הוא היה שקוע במילוי טופס על מעצר, כשהשוטרים האחרים נכנסו. ובידיהם, אזוק באזיקים,נראה בדיוק כמו אבא שלו.בנו של אותו פושע היה בתחנת המשטרה,רק מטרים ספורים ממנו,ורגשות נקם עלו בליבו."תשלוט בעצמך" הוא אמר לעצמו והתעשת.
"על מה הוא נתפס?" שאל בענייניות מנסה להסתיר את רגשותיו.
"שוד" אמר השוטר מסתכל עליו במבט מוזר.
"מה הוא שדד?" הוא שאל.
"בנק בפינת הרחוב" ענה השוטר.
את השיחה הזאת הם לא המשיכו,כל אחד היה צריך ללכת לעבודתו.כל אותו היום הוא הרהר בדבר,אולי הנקמה שביקש הגיע סוף-סוף? ומה הוא צריך לעשות?,עד שהגיע אליו הבשורה המרה.
הוא ברח,הילד ברח.אין נקמה,אין שום דבר בלי הילד.
האכזבה עטפה אותו שוב,הוא הרגיש כאילו בנו מת מחדש.הוא לא יוכל לנקום את מות בנו,הוא לא יוכל אפילו לראות את המשפט של בנו של הפושע.הוא הרגיש שחייו תמו.אבל לא התייאש עדיין "נוכל לתפוס אותו" אמר לעצמו, ספק יודע ספק מנסה לשכנע את עצמו.
"תפסו אותו?" הוא שאל בהיכנסו לחדר.
"לא" הייתה התשובה מפי אחד השוטרים,בעל פרצוף ממורמר.
"מחפשים?" שאל עדיין בתקווה.
"כן,אבל ההנחה היא שהוא ינסה לברוח מהארץ" אמר שוטר אחר "ואנחנו לא יכולים לרדוף אחריו בכל העולם"
למחרת בבוקר הגיעה הידיעה,הוא הצליח לברוח מהארץ במטוס פרטי.זה דווח בארבע וחצי לפנות בוקר.
כל השוטרים בתחנת המשטרה היו עצובים באותו יום,הם ידעו כמה זה היה חשוב.ורק בפינה עמד שוטר אחד והרהר במשך שעה קלה,לאחר מכן ניגש למשרד המפקד ונקש על הדלת.
"יבוא" נשמע קול מבפנים.
"שלום המפקד" אמר בשקט "רציתי לבקש אישור לנסיעת עבודה לחו"ל"
"כדי לרדוף אחרי אותו שודד,בנו של הפושע הידוע?" אמר המפקד בטון סמכותי "אין אישור"
ליבו צנח,הוא איבד כל תקווה."אין אישור" חזר על המילים בלבו.
פרק שלישי
כולכם בטח מכירים את זה,ההרגשה של ייאוש,כאילו אין טעם יותר לנסות,כאילו מה שלא תעשה זה רק יהרוס,כאילו שזהו נגמר.כאילו שוויתרתם.אתם אולי הייתם מוותרים,במחשבה שנייה גם אני הייתי,אם לא אותו הבוקר.
זה היה כשבוע אחרי אותו יום שישי,התייצבתי בבוקר ליד השולחן שלי.וראיתי פתק מודבק ועליו כתוב:
"חשוב מאוד! עליך לבוא למשרד המפקד". בדרכי למשרד הרהרתי בשאלה על מה המפקד רוצה לדבר איתי.הגעתי למשרד,נקשתי בדלת ואז הבנתי.
נזכרתי במה שקרה לפני כשבוע, לא ששכחתי,אבל נזכרתי בטון שבו המפקד דיבר."הוא הולך לפטר אותי" אמרתי לעצמי "הוא חושב שאני עסוק בנקמה".
"יבוא" נשמע קולו של המפקד.
נכנסתי לחדר,מנסה שלא להשפיל פנים.
"אתה זוכר את הבקשה שביקשתי ממני לפני כשבוע?" שאל בטון אבהי.
"כן" אמרתי,מרים את פניי.
"יש אישור" הוא אמר.
ההרגשה הכי טובה אחרי ייאוש זוהי שמחה פתאומית,שמחה שמעירה אותך,שמחה שמבטלת את הייאוש.
כך הרגשתי באותו רגע.
"תודה המפקד" אמרתי,חזור למציאות "אבל אני לא יודע איפה הוא"
"דרום אמריקה" אמר המפקד עניינית "ברזיל,ליתר דיוק"
המטוס עמד להמריא,רצתי בכל המהירות,נזכר בשעה האחרונה.
מי ציפה לאישור המפקד? ועוד אישור יציאה מהיר,כזה שמקבלים רק פעם בשנתיים וגם זה חריג. וחברת התעופה בכלל לא הייתה מרוצה מהעסק."לא לחשוב עכשיו" אמרתי לעצמי "אני חייב להגיע למטוס".
בדלת עמדה דיילת "מהר" אמרה לי "שורה חמישית טור A".התיישבתי והמטוס המריא.
עכשיו היה לי זמן לחשוב והבנתי את הטעות שלי. למה אחרי שבוע המפקד אישר לי?
המפקד אף פעם לא משנה את דעתו.לא הגיוני שזה הולך להיות קל,ובכלל למה שלחו אותי לבד?
פרק רביעי
המטוס נחת בשש בבוקר ונמל התעופה בברזיליה בירת ברזיל,יצאתי ממנו עדיין מהרהר בשאלות שעלו לי במהלך הטיסה. בלי לשים לב התחלתי ללכת, אפילו לא יודע לאן, עד ששמתי לב לכך שהלכתי לאיבוד. הייתי בתוך חצר ענקית, על הרצפה של החצר היה סוג של ציור ענק שהרקע שלו ירוק והאמצע כדור כחול.
פתאום שמעתי תנועה מאחוריי, התכוונתי להסתובב כשרעש מוכר נשמע קרוב מאוד לעורף שלי, רעש של אקדח נטען. התחלתי לפחד, לרגע חזרו אליי כל השאלות שלי, ועכשיו נוספה עליהם שאלה חדשה "האם המפקד שלח אותי למות?" התחלתי להזיע כשנשמע קול מאחוריי.
"אל תזוז" אמר הקול בשקט.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" שאלתי לא שם לב ללחץ שבו הייתי.
"אתה לא במצב של שאילת שאלות" הקול המשיך בשקט "עכשיו בוא איתי, אל תנסה לברוח או להסתובב ואם תראה חשוד מדי אני אדאג לכך שתראה יותר חשוד. אתה שוטר אתה בטח יודע שגופות באמצע רחוב הם עסק מחשיד ביותר"
הפחד שלי התממש, נחטפתי במדינה זרה ללא שום יכולת להשתחרר.
האיש הוביל בהנחיות שקטות בתוך האוזן שלי לסמטה קטנה, שם נכנסו לבניין וירדו. ספרתי את הקומות בלב "מינוס אחד,מינוס שתיים,מינוס שלוש" והמשכנו לרדת "מינוס שתים עשרה" התחלתי לתהות האם הוא מוביל אותי למקום מסוים או שלוקח אותי למותי, בדיוק כשחשבתי על זה הוא לחש באוזני שוב.
"רד עוד קומה ותעצור בשקט" אמר בקול קצת מהורהר.
לפי הספירה שלי זאת הייתה הקומה העשרים ושמונה מתחת לקרקע, היה בה חדר גדול ובמרכזו עמד שולחן.
"שב" אמר קול מאחורי משענת גבוהה, הקול היה מוכר, התיישבתי מול הכסא שלו ולא ראיתי שום זכר לאיש שישב מולי.
לפתע הכסא הסתובב ומולו ראיתי בלי להאמין את האדם האחרון שרציתי לראות.
"אתה !" צעקתי.
לסיפור הזה לא נכתב המשך, ההמשך נשאר במקום אחד והוא נעול שם היטב היטב.
| |
| כינוי:
Twinky מין: זכר
|