העולם של טווינקי

הכל התחיל בשבת, תכלס זה די הגיוני לעשות את השבת הראשונה של השנה שבת ישיבה, ובמקרה הזה, היה לנו מזל.
היה סביר [+-] בערב, דברים רגילים של שבת, הרב קצת הרס את העונג שבת אבל סלחנו לו כי הוא חדש.
החלטתי לקום ותיקין, פעם ראשונה בחיי [בדרך כלל אני נשאר ער עד ותיקין], כי כל החדר שלי החליט לקום וידעתי שאני במילא אתעורר כמו תמיד כשעושים השקמה לותיקין בחדר שלי.
ותיקין היה בסדר. כולם נמנמו במהלך התפילה, אחרי זה היינו צריכים למצוא משהו לעשות עליו קידוש וגם קצת אוכל. אחרי שכבר סיימנו וכולם התחילו לזוז לחדרים להשלים שעות שינה, הוא ניגש אליי ואל גבי ושאל את גבי אם הוא רוצה ללכת איתו לשערי צדק. גבי היה גמור מעייפות והוא קם לותיקין רק כי הוא גבאי ומישהו היה חייב לפתוח את הארון. הוא לא רצה.
הצעתי לו שאני אלך איתו, הוא לא רצה בהתחלה ואמר שאני אחזור לישון והוא ילך לבד, אמרתי לו שאני במילא לא יכול לחזור לישון. הוא שמח והלכנו.
לא הייתי צריך לשאול הרבה, הוא סיפר שהוא הולך לבקר את סבתא שלו ששמה בגלל אירוע לב ואבא שלו שם איתה לבד [המשפחה שלו גרה בנהריה כרגע]. סיפרתי לו על סבא שלי, לא מעשה חכם במיוחד אבל זה מה שהיה בראש באסוציאציה הזו בשבע בבוקר.
הוא שאל אותי אם פעם הייתי בבית חולים, בהתחלה תהיתי מה הוא שואל את זה אם הרגע סיפרתי לו, אבל אז הבנתי. עניתי שכן ולא פירטתי. הוא הסתכל עליי, הבין ולא שאל.
"אני הייתי" הוא אמר. נעצתי בו מבט, בדיוק עלינו על הכביש הראשי והשמש הסתתרה מאחורי הבניינים וגרמה לי להרגיש פתאום את הקור של הבוקר.
היה לו סרטן. כשהוא בן עשר. הוא עבר ניתוחים. הרבה. הוא התגבר עליו.
וואו.
רוב המשך הדרך שתקתי. הוא גם לא דיבר הרבה. סיפרתי לו משהו או שניים אבל לא יכולתי לחשוב על הרבה דברים להגיד. היה לי משהו אחר בראש.
שערי צדק לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו, למעשה, הוא נשאר בדיוק אותו דבר. כשעברנו על הלובי במהירות לכיוון המדרגות כבר לא יכולתי שלא להיזכר, אבל ניסיתי בכל זאת.
הוא התחיל לחשוש שקרה משהו, הרגעתי אותו ואמרתי שכלום לא קרה. ידעתי שאם היה קורה משהו, הוא היה כבר יודע.
עצרנו באמצע בקומה שיש בה בית כנסת, הוא חיפש את אבא שלו. הוא לא היה שם. עכשיו כבר לא היה הרבה מה להגיד. המשכנו בשקט עוד שתי קומות ונכנסו. אותה מחלקה. אותו ריח.
הם היו שם, הכל בסדר. הוא סימן לי להיכנס והיססתי. הוא חייך והביא אותי והציג אותי.
הם היו מאוד נחמדים. מאוד משפחתיים. האבא דיבר איתי קצת, הסבתא רק הסתכלה עליי. אני רק הסתכלתי עליו, הוא דאג. הוא דאג לאבא שלו שישן על הכיסא לידה ולא אכל כלום מאז שיצא מנהריה ביום שישי. הוא דאג לסבתא שלו שלא הסכימה לדבר על איך מרגישה ומה קרה לה. הם רק חייכו אליו.
וואו.
יצאנו. לא רציתי להגיד לו את מה שהבנתי מהמבטים. לא רציתי להסביר לו את מה שידעתי. הוא היה שקוע בזכרונות שלו משם ואני בשלי.
סיפרתי לו על דוד שלי. הוא לא הגיב כמו האחרים, לא היה לו צמרמורת או דמעות בעיניים. הוא רק זמזם. ידעתי שהוא מתרגש.
הוא דיבר שם על זה שהוא רוצה להדריך את השמינית [הכיתה שלו משנה שעברה] ביחד עם המדריך של השמינית [המדריך שאיתו הוא הדריך שנה שעברה], אמרתי לו שיחכה והכל יסתדר לטובה השבוע. ניבא ולא ידע מה ניבא.
חזרנו. המניין הרגיל עוד היה בשחרית, רמזתי לו שאולי כדאי לו לישון שעה כי הוא נרדם תוך כדי הליכה. הוא רצה ללמוד תורה.
וואו.
מצאתי לו חומש ואני הלכתי לשטוף פנים וללמוד משהו קטן בעצמי.
סעודת שבת. אני יושב בפינה הרגילה, מוקף באנשים הרגילים, רחוק מהמבטים של הרבנים וקרוב לפה של החברים. כמו תמיד, יש את התחושה הזו שמישהו מסתכל עליך, אבל כשאתה באולם ענק עם 200 אנשים, קשה להבין באמת למה התחושה הזו. אני מעיף מבט לעבר השולחן. באמצע יש את השלט שמציין כמובן שזה השולחן של השביעית [בכל זאת, מי צעק בקול בזמירות "ובשביעית נגילה" ?] וקרוב לקצה האחר, הוא יושב.
הוא כמעט נרדם אבל הוא מחייך אליי. דרך 40 אנשים אני ממלמל עם השפתיים "לישון" ומניח שתי ידיים מתחת לראש. הוא מחייך ומסמן שגם אני. אני עושה פרצוף של "אני ? מה פתאום ?!" וחוזר לחברים.
הוא אמר שאני בן אדם טוב. פחח.

ביום שני בערב המדריך השני מודיע לנו בדרך אגב שמי שראינו בארוחת ערב יחליף את המדריך שלנו, הוא חוזר לשמינית. 
שיט.
הוא בא כמה דקות אחרי זה. אנחנו כבר רגילים, עושים מצפון ו"נוטש" "בוגד". הוא מחייך ואומר שהוא עדיין יהיה פה ובלה בלה בלה. לגבי הוא לא מרצה להגיד לו נוטש ועושה לו חיבוק דוב עד שהוא לא צועק. לי הוא מסתכל בעיניים ואומר שאותי הוא לא נוטש.
אני אומר לו [בלי חיוך] שהוא רואה שצדקתי והכל מסתדר לטובה, הוא אומר שסבתא שלו משתחררת מחר. אני נוסע הביתה מהר מהצפוי.
באותו יום כמובן, גיליתי שאני נכשל בקורס חשוב. שהסיכוי שלי להיכנס לפנימייה קטן באופן משמעותי ואני לא יכול להתנדב במד"א. 

ביום רביעי בערב הוא שוב מת מעייפות, הוא לימד 9 שעות רצוף אחרי שישן 3 שעות בלילה. יש שיחה משעממת שאין לי כוח להיכנס אליה. הוא לא טורח להגיד לי מה לעשות, כנראה מידע שעבר בשיחת חפיפה. הוא מציע ללמוד איתי אחרי שהוא מארגן פעילות עם המדריך החדש. אני מחכה. אנחנו לומדים. לעומת פעם שעברה, אני כבר קולט את הקטע והוא קצת נרדם. הוא לא מסכים לי לעצור ואני ממשיך. הוא קולט הכל למרות שהוא חצי ישן. סיימנו פרק. הוא מבקש לעבור לגמרא. אני מזהיר אותו שאני לא יודע גמרא. הוא לא שמע את זה. אנחנו לומדים. כשהוא סוף סוף מסכים שהגיע הזמן לסיים [השומר כבר רוצה לנעול את הבניין] אנחנו זזים.
הוא נשען עליי [סוגשל, בכל זאת, הוא גבוה ממני בראש וחצי]. אני שם לו יד על הכתף ואנחנו הולכים. הוא טוען שהוא יכול לרוץ 2000 ואני צוחק ואומר שלא ינסה. אני מנסה לדבר איתו, הוא מקשיב לי אבל לא קולט את המסר. הוא מספר לי עוד סיפור אישי שבחיים לא הייתי מספר לאף אחד. ושוב אומר לי שאני בן אדם טוב.
הוא לא מרגיש טוב, אני לא יודע אם הוא שמע כשהסברתי לו על הבעית מד"א בדרך לחדר אבל הוא כנראה סומך עליי ולוקח שני אקמול. המדריך החדש רוצה לדבר איתו. אני רוצה לצאת אבל הוא אומר שאני אשאר.
הוא שפוך מעייפות. הוא מדבר איתו ולפעמים מערב קצת אותי. אני לא אוהב את החדש, הוא שם לב לזה.
החדש יוצא לדבר בטלפון ואני ממשיך לדבר איתו. הוא ממשיך להסביר לי את הבעיה שלו ואני מאוד מבין אותה. עכשיו אני קולט שהוא בעצם מתמודד עם אותה בעיה.
הוא לא מסכים להגיד איך הוא מתמודד.
ניסיתי להבין את זה גם בחמישי ושישי. לא עוזר.
בחמישי הוא אומר לי שהוא ממש נקשר אליי ושהוא ישמח ללמוד איתי ולדבר איתי גם אחרי שהוא כבר לא יהיה מדריך שלי. הוא מתנצל שהוא לא ענה לי על האסמס באמצע הלילה.
אני שותק. רוצה להגיד לו כמה אני מעריך אותו ושבחיים לא יצא לי להתחבר לבן אדם כל כך מהר. רוצה להגיד לו שלמדתי ממנו כל כך הרבה דברים בשבוע אחד ושותק.

הערה: לא, אף פעם לא יצא לי לכתוב פה משהו כל כך אישי. אני מניח שאני אמחק את זה אחרי תגובה או שתיים. אבל לבינתיים, זה מרגיש נכון.