בשבועות האחרונים, בערך מאז תקופת מבחנים, אני מוצא את עצמי ער הרבה יותר בלילה,
זו הברירה הטבעית שלי. מאז זכרוני הראשון של תקופת הנעורים מצאתי עצמי חי בלילה, אוהב ומוקיר אותו.
הוא מעייף ויוצר בי גלים לא ברורים של מחייה, הוא יכול להביא אותי לאופוריה עצומה ובלתי נשלטת מחד וללילות שטופי בלהות ומחסור עז במנוחה נפשית עד כדי דכאון מאידך. אני מוצא עצמי מתנשף בכבדות רוכן קדימה אל עבר החושך כאילו הייתי על סוס דוהר בתוך יער.
הכל מסביב בלאגן טבעי ושקט שאם לא הייתי זז מבחנתי היה עומד במקום. אני מוצא את השתיקה והמבוכה הלילית כמקור לחיים ושלווה נפשית שמביאים לי הגיגים ומחשבות חדשים. מנסה להתחבר לצד הריאלי של העולם, לסביבה השוטפת באופן יום יומי את הרחובות, הכבישים המוסדות, החנויות, רובם חיים את השמש, מרגישים את חום השמש ושמחים רק לעיתים על עירותם. העייפות, השעון הביולוגי שבתוכנו, שבמוחנו, מושך אותנו כל ערב לעבר הנוחיות השקטה שלנו, בשעון החורף הכל עצוב ועייף יותר, מחכים לשעות האור והן קצרות מידי. הרצון לחיות כמה שיותר יכול להעלם בקלות ובמקומו נמצא הרצון לברוח. אנו מחפשים בין אבנים את דרכנו להמלטות, את הדרך המהירה והקלה לשאוף לחיות. בזמן האחרון אני שומע אנשים טוענים שהשתנתי, שפעם הייתי נחמד מחבב ואוהב יותר, והיום אני זין. ואני חושב על זה, כל אחד מאיתנו שם לפניו משהו מסויים שמושך אותו קדימה, גם אם זה לא ברור, וגם אם זה מרגיש שאנחנו מתרחקים עדיים יש מקור משיכה מסויים. בן או בת זוג, לימודים, כסף ויוקרה, או רק הרצון הבסיסי להתקיים. אני החלטתי מזמן שיש דבר אחד שהוא חשוב לי יותר מהכל, ועדיין עם כל משמעותו בעבורי, אני לא עושה די כדי להחיות ולחזק אותו, והדבר הזה הוא אני. עם כל האהבה שלי לעולם לאנשים, לנשים בעיקר, ללמידה, לשאיפה, לפתרונות, להישגים,למוזיקה, אני אמות לבד כמו שאני חי לבד, הראש שלי הוא רק שלי ואין ביכולתי לחלוק אותו עם אף אחד, הראש שלי הוא ברשותי והוא מקור הפרטיות שלי, אני לא רוצה לשתף כי אין לי בזה צורך סביבתי וסוציאלי, אני לא רוצה להתייחס כי יש דברים אחרים שנמצאים לי בראש כרגע, והמקום הזה אליו הראש שלי בורח הוא בסופו של יום אני ורק אני בלבד. "אולי הגזמתי","אולי זה לא נכון","אולי אני צריך להתחיל להתאמן","אולי כדאי שאלמד","אולי לא אלך מחר ללמוד" ועוד מיני רבים. לעולם לא נצא מהמצב הזה, ועם כמה שאני מנסה לשים אנשים קרוב למרחב החיים שלי, הם לעולם לא יהיו החיים שלי, אולי כשיהיו לי ילדים הרעיון הזה ישתנה אולי לא, אבל בנתיים אני רוצה לדאוג לעצמי כרגע ולכם כשאסיים איתי.
שוב בלי שינה, מקווה שלא אקרוס מחר, אבל היי.. לפחות נחמד לי.
הפסקת סיגריה ועוד קצת מוזיקה, ואז אוטובוס.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה