מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי אדם של אנשים.
אני אוהב אנשים, אני אוהב שאנשים אוהבים אותי, אני אוהב להבין אותם ולעזור להם.
תודות לכמה לילות חסרי מנוחה, חברים (שיש לציין לא משהו שציפיתי לו ברמה כמו שהתקבלה) תומכים, ורעיונות אני מוצא את עצמי מהרהר לגבי החיים שלי. מי אני? מה אני עושה כאן? בשביל מה כל זה? מה הדרך הנכונה בשבילי? לאן מכאן?תהייה באמת שמכבידה עליי ממש ברגע זה, היא האם הכיוון שהלכתי בו עד עכשיו הוא הנכון.
מאוד מעסיק אותי כל נושא הלימודים. האם זה התואר הנכון בשבילי? האם אני צריך תואר? אולי מה שאני רוצה באמת תמיד היה שם אבל עדיין לא ראיתי אותו.
כמו שאמרתי קודם, אני אדם של אנשים, הבחירה ללכת ללמוד פסיכולוגיה נבעה מזה. הבחירה הגיעה בעיקר בגלל הרצון שלי לעזור ולפתור בעיות. עכשיו כשאני בתוך זה (בערך), אני יודע בערך מה קורה ומה הכיוון שהתואר הזה לוקח אותי אליו. מצד אחד, להיות פסיכולוג קליני זה מאוד יוקרתי, משתלם וסרטן. 7 שנים פלוס מינוס (כל אחד והקצב שלו) וגם זה, לא אומר בוודאות שאגיע לפסיכולוגיה קלינית. בהתחלה דמיינתי את עצמי מצליח מאוד ומגיע לזה לא משנה מה, ועכשיו אני לא רוצה את זה. מאז שאני זוכר את עצמי העזרה שלי לאנשים לא הייתה בקטע של לתקן אותם. אולי לתקן זו לא המילה הנכונה, אבל כרגע זה מה שיש לי בראש. עכשיו, הבוקר (לילה בשבילי) הזה, אני מסתכל ותוהה מחדש, והמסקנה שהגעתי אליה די ברורה לי, אנשים מעניינים אותי, אבל לא איך הם עובדים ולמה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים (שלא תבינו לא נכון זה תחום מאוד מאוד מעניין אבל אני מרגיש שהוא לא בשבילי), איך ילדים מתפתחים, איך לבצע ניסויים אתיים או לא. תמיד ראיתי את עצמי כסוג של יועץ. אפשר לקחת את הדברים שלי לכל מיני מקומות, אפשר לקחת את זה ואפשר שלא, אבל העיקר הוא עניין הייעוץ.
בגלל כל המחשבות האלה אני שואל את עצמי לגבי כלכלה. נגעתי אומנם עד עכשיו ממש מעט בכלכלה, אבל ממבט שני התחום הזה מעניין אותי יותר מאשר להבין את מבנה המוח ומה תפקיד של כל אונה או מערכת כזו או אחרת. אני רוצה ללמד, אני רוצה ללמוד המון כדי להיות בעל מספיק ידע כדי לשתף אותו ולהראות לאנשים דרך אחרת. אני רוצה שיזכרו אותי לנצח אחרי שאמות. היטלר עשה דברים נוראיים בחייו, ועכשיו 67 שנים אחרי שנגמרה מלחמת העולם השנייה, הבנאדם הזה עדיין קיים בתודעת מליארדים. נדירים האנשים שלא שמעו בכלל את שמו. אני לא בא לומר שאני רוצה להיות כמו היטלר ולעשות שואה לכל העולם ולהיות הגזע הלוינזוני השולט, אני פשוט אומר שאני רוצה שיזכרו אותי לא רק עשרות שנים אלא הרבה הרבה יותר (סטייל אריסטו או דה וינצ'י). המטרה הבאמת גדולה שלי היא להשיג שלווה, לא רק לעצמי אלא לכל מי שסובב אותי. כל מי שסובב אותי הוא לא אני ולכן מדובר בכמות אנשים בלתי נגמרת.
כרגע אני יכול לומר בוודאות שאין לי עקרונות או אידיאליים שאני יכול לעמוד מאחוריהם באופן חד וחלק ושעד שלא יוכיחו לי אחרת לא אשנה את דעתי. דעתי משתנה המון וזה כי עדיין לא גיבשתי את עצמי עד הסוף. אני מסתכל על החיים שלי, על כל השנים שלפני, על כל השניות שעכשיו (מה שאני מצליח לזכור), ומנסה לצייר לעצמי את העתיד שאני מייחל לו. אני רוצה להיות לעזר לכל מי שרק יבוא לבקש. אני לא רוצה שיבוא לבקש ממני עזרה חומרית כמו "תעזור לי עם המסמך" או "בוא תעשה סגירה" או "תטייל עם הכלב" או "תלווה לי חמש מאות שקל", אני רוצה דעה מגובשת, חזקה ואיתנה שאנשים יוכלו לקחת את המילים שלי, להתאים אותה לעצמם וליצור לעצמם מציאות אחרת ושונה. אני רוצה שאנשים יתחילו לאהוב ולא יתחילו לחפש איפה להשיג יותר ומה שווה יותר ומה יש לי ומה אין לי. אני רוצה לראות עולם ורוד יותר, ואולי אם תקראו את זה אי פעם ותגיעו לחלק הזה תגידו לעצמכם, סתם יפה נפש שחושב שהוא ישו ומנסה לרפא את העולם, וזה בדיוק מה שאתם צריכים לחשוב. זה מה שאני רוצה לראות בחיים שלי, ואם לא בחיי אז במותי. קיבלנו את האפשרות לחיות כי לכל אחד ואחת מאיתנו יש משמעות כלשהי לטבע. אין שום הגיון בזה שאנשים יצטרכו לגור בקרטונים או בארמונות, אין שום סיבה שעמים ינסו להרוג אחד את השני בגלל דברים כל כך מיותרים, כשאפשר פשוט כולם להגיד ביחד "טוב חבר'ה היה כיף המשחק אבל בואו נשחק משהו אחר". מלחמות ונסיונות כיבוש, טייקונים שמשתלטים על חיי כל אחד ואחד מאיתנו (אפילו בלי שתשימו לב). העולם הזה צריך תפיסה חדשה, פרדיגמה חדשה (חח לא מאמין שאני משתמש במילה פרדיגמה), קורלציה (זה כבר בכוונה), העולם הזה זקוק לאיזון, ודחוף או שנמצא כולנו את מותנו הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים.
החיים מלאים במחשבות. כמו המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש מאז שיעורי פילוסופיה של הפילוסוף והמדען השבור מהתחת דקארט: "אני חושב משמע אני קיים". כל אחד מאיתנו, כל בנאדם חושב (חוץ מאנשים שהם צמח, אני טבעוני אני אוהב צמחים), בין אם הוא יהודי נוצרי מוסלמי עיוור חירש אילם תתרן נכה מפגר אוטיסט חולה נפש בריא מידי חולה סקס א-מיני שחור לבן צהוב סגול ירוק ורוד איספני אמריקאי אירופאי מזרח אירופאי, אנחנו כולנו חושבים. לכולנו אומנם סביבה שונה, תפיסה שונה לגבי החיים, ידע שונה, אבל זה היופי בנו, אנחנו כולנו שונים אחד מהשני לחלוטין, אני יכול לומר בלב שלם ושמח שאין מבסוט ממני שאין עוד כמוני בעולם. לאפחד לעולם לא יהיו את הזכרונות שלי, את התובנות שלי, הטעויות, ההלצות, הלילות חסרי בושה או ידיעה, את הרגשות את המחשבות, אני הוא רק אני ואף אחד לעולם לא יהיה כמוני לא משנה כמה הוא ירצה. יש בי משהו שאין לאף אחד אחר, בדיוק כמו שכל קורא אחר יקרא את זה והוא שונה לחלוטין מכל ביליוני האנשים בעולם, אין אף אחד בעולם שידמה לא לי ולא לך.
הקיום שלי והמשך הדרך שלי חייבים להיות תלויים בי, ואך ורק בי. אם אני רוצה לגדול ולהצליח אני אהיה זה שידחף את עצמי קדימה, ואם אני רוצה להשאר מקובע לתוך מערכת שרק עושה לי רע אולי עדיף לי להשאיר אותה בצד. החיים מלאים בסיכונים או בבטחונות, השאלה המעניינת היא מי הגדיר מהו סיכון ומהו ביטחון? מי יכול ולבוא ולומר לי שחיים ברחוב הם סיכון וודאי? מי יכול לומר לי שחיים על חוף ים בתוך בית ענק על החוף ליד מקומות מדהימים זהו ביטחון? אף אחד לא יכול לומר לי את כלום מזה בוודאות, אף אחד לא יכול להראות לי את הדרך הנכונה מהסיבה הפשוטה שאני לא יכול לסמוך על אף אחד יותר מעל עצמי. וסתם בשביל ההמחשה, תזכרו בצונאמים למניהם או הוריקנים או רעידות אדמה, אלה דברים שלא משנה מה האנשים ההם עשו בחייהם, הם כבר אינם, ולא היה זה מוות טבעי או תאונת דרכים או רצח, זוהי אמא טבע או אלוהים או לוחות טקטוניים שהרגו את כולם, וגם אם הם היו גרים בבתים מבטון יצוק מתחת לאדמה סביר להניח שעדיין חייהם של המוני אנשים היה הולך קומפוט.
לא אתן לעולם לאף אחד להחליט מה טוב בשבילי, כי אני יודע הכי טוב.
זה קצת מוזר לי אבל יש לי הרגשה של אהבה עצמית וזה לא משהו נפוץ אצלי במיוחד.
אם באמת קראתם הכל והגעתם עד הסוף אז אתם עוד תשמעו ממני, גם אם לא קראתם עד הסוף או אם בכלל אתם עוד תשמעו ממני.
ועכשיו לישון,
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה