כל הדבר הזה מבלבל אותי. אני לא טיפש.לפעמים אני מרגיש צורך להקיא מכל המסביב. כל הגירויים האלה, זה מוגזם.
הקור בלילות מכלה אותי מבפנים וממלא אותי באותה נשימה.
החיבוק חם ומלבב, האצבעות על הגב, הריח באוויר, רטט בכל הגוף, ושוב סוגר את הדלת והולך.
המחשבות שלי מתחלפות להן במהירות תוך כדי שאני מתאמן על לחשוב חיובי. ובנתיים המדבר נפרש לפניי, חושף עוד ועוד שממה.
הלטאות הקטנות מתקררות מתחת לאבן, והשמש קודחת מלמעלה, מטגנת את הטבע הבלתי נגמר הזה.
זה מוזר לומר את זה, אבל זה פשוט המצב, העולם הזה ריק, כל הנקודות חום קטנות כ"כ והכל מנוכר ומיותר.
אני שואל את עצמי אם יש לי למה לברוח, ואין לי תשובות. התפוררות אחידה מותירה אחריה שובל ענק של אכזבה, ובנתיים אני עדיין מחכה לאוטובוס.
רוצה ללכת לאיבוד.
שי.