בשדה של גשם את פושרת ידייך אל השמיים, עוצמת עינייך, וצועקת חזק שכל העולם ישמע "איזה כיףףףףףף!!!!"אני מביט בך ומקנא, מזכיר לעצמי שאני בחרתי להיות בסיטואציה הזו.
אני לא יכול לראות שעצוב לך, זה עושה לי רע. אני לא יכול לראות שעצוב לאנשים, איפה החיוך?
:D <<<< הנה הוא :)
את סוגרת מעגל, וריח הגשם ממלא את ריאותייך, הטעם המר של הטל נכנס לגרונך ואת נהנת מכל רגע.
גבך חשוף אליי, בדיוק כמו שאני אוהב, אין חציצה בנינו. מרגיש את העצמות שלך בגב. אני אומר לך שאני נהנה מזה
ואת אומרת שממה יש להנות? זקנה בגוף של ילדה בת 12. אני צוחק ואומר לך שאין כמו ילדות קטנות.
את עושה לי פרצוף חצי בשוק חצי עומד להתפקע, ואני עונה בתמורה, זה הגיל הכי טוב להתחיל.
את מבינה את הסרקסטיות וקוברת את ראשך עמוק בחיקי, זה קצת כואב לי בצלעות.
האוויר הקר מבחוץ נכנס בקלות לא מספקת והחדר חם מהנשימות העמוקות של שנינו.
אני מרגיש אותך מתעוררת בלילה, את רועדת קצת, אני מחבק אותך חזק ומסביר לך שזה בסדר שיש חלומות רעים, כל אחד צריך סיוטים מדי פעם.
השעות זולגות, את כבר בחלום החמישים ואני עדיין מחזיק אותך ובוהה בקיר ממולי.
התבנית לא משתנה, אבל לפחות הטעויות איבדו את משמעותן.
התעוררת בבוקר בגלל פיפי שלחץ. פותחת את דלק המקרר ושותה מים מהבקבוק בפראות. האלכוהול מאתמול לא עשה לך יותר מידי טוב.
יושבים בסלון, הכל עטוף עשן, המאפרה מלאה, הכוסות מים כבר נגמרו, ובקרוב הרחוב יתחיל להתייבש מרוב חום.
הציפורים בין העצים מצייצות, מזכירות שגם בערים גדולות קיים הטבע.
אני נזכר בשדות חמניות שביקרתי, איך התבודדתי שם מתחת לשמש ליד גבול הרצועה רק מחכה שמשהו יקרה.
הזבובים מתישים ומדגדגים אותי, אני שונא אותם. וחרק קטן מטייל מולי על האדמה הרכה. כמו להביט במים אני נכנס עמוק למעשיו.
הוא בשלו, מטייל לו בעולם שנראה לו ככ גדול, רחוק (כנראה) מהבית, מחפש לעצמך מזון.
אני שוכב עם הנשק צמוד אליי וחושב מתי זה יגמר, מתי יגידו לי ללכת מכאן? ואין טלפון ואין הודעה בקשר, ואני שם לבד, מחכה עד אחה"צ.
בנתיים את חותכת לנו פירות לארוחת הבוקר. גילית לאחרונה בזכותי שאין כמו תאנים טריות וענבים ירוקים כדי לפתוח את הבוקר.
אני מוזג לנו מים מהבקבוק, ואת שוב קמה לשירותים. "אולי נחזור לישון עוד?" אני שואל. "לא לא, יש עוד יום ארוך לפניי. אני לא יכולה לבזבז זמן על שינה". מצד אחד אני מבין, יש תוכניות, את רוצה לעמוד בהן. מצד שני, אני מתבאס קצת מבפנים וחושב שאולי אני לא מספיק טוב כדי לוותר על סידורים. אני מוחק את המחשבה בזריזות משאיר סימנים עמוקים של עט על הנייר, צוחק עם עצמי שכל עכבה לטובה.
עדיין מנסה לחשוב רק חיובי.. בנתיים זה קשה, אבל זה הרבה יותר נחמד =)
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה