Another Place

מתקלקל לי לאיטי בתוך ים של רעש. כל מה שנשבר נבנה לו כאן לאט לאט.

מה שנראה לי כקללה הופך להיות ברכת שהכל נהייה בדברו עבורי.

הרצון לחזור הביתה באמצע הדרך תמיד יהיה שם. בבית מתים לצאת, בחוץ רוצים לחזור. עד שעוצרים ולוקחים אוויר להביט בשמיים.

אין לי מקום לקרוא לו בית, לא כי הרחוב מזמין, לא כי אזל הכסף, לא כי חסרה תחושת ביטחון בין הקירות האלה.

אני חופשי להתרסק אבל חופשי לטפס ומי יחליט בעבורי עכשיו? תמו המסגרות.

והנה בשעות לא שעות שבהן בני אדם רגילים לחיות חייהם אני צועד לקראת עלפון מעייפות ותשישות.

הקירות האלו לא יחזיקו עוד הרבה

שי.