שוב בורח למילים? הפעם חיכיתי לזה.
ואין מנוס מהאמת, אני זוכר ומאמין.
הצבעים האמיתיים שלך.
מגובש כמו סלע משקיף מהחלון על העננים.
שלוק חמצן קטן מחזיר לי את הראייה.
אני רואה את זה מתפוגג.
אני רואה מעבר ומבין שאני לא מתקן את הטבע אני צריך לשמור עליו.
ואיך תשמור על הטבע שלך אחרי שאנסו אותו במידע ורגשות?
פותח את קופסת התמונות הישנה, הוירטואלית כמובן, מדפדף מדפדף, כפכוף של דפדוף. לא באמת.
קראתי איפשהו וזה לא יוצא לי מהראש כבר כמה ימים "לימדת אותי שאפשר לאהוב אותי על כל היופי והאופי שיש ואין בי" (משהו כזה ככה אני זכרתי את זה). וזה גורם לי לנוח רגע. הגוש הזה שתקוע בגרון מתכווץ. אני רוצה להמשיך.
אני רוצה שתרצי אחרת, זה מה שרציתי פעם. ומצד אחד איך אני יכול? היית החיים שלי. ומצד שני איך אני יכול להרשות לעצמי להעיק ככה? על עצמי, עלייך, על מי שמסביבי עכשיו. ואני מרגיש לפעמים כמו איזה נר שהולך להכבות אבל יש עוד דרך ארוכה או קצרה עד הסוף, כי הנר הזה עוד דולק.
אני קיים, וחושב, ונושם, ומקשיב. אבל אולי איפשהו תמיד שמתי אותך לפני. אולי כשחסרת לי כ"כ הפכתי אותך להיות מקום ראשון, אולי לא.
ואני עייף, עייף כ"כ שזה מטריד אותי, מדיר אותי שוב ברצחנות משנתי. ואת כועסת עליי, אני מבין, זה בסדר. גם אני קצת כועס, שזה ככה בקלות אבל מראה אפה אני עומד בעולם הזה בשבילך. אם לא יתאים לך קשר איתי תשימי אותי בצד ואם יתאים אז תדברי איתי. כמו שאני יודע חברים נועדו להיות שם בשבילך ולעזור. בנתיים זה לא מרגיש ככה בכלל. לא המצד שלך ולא של אף אחד אחר. אולי אמא שלי באמת מנסה לדבר איתי, אבל האפרוח הזה עזב כבר את הקן. בכנות אני מאמין שהבינה וההבנה התעצמו בי, איתם ההוד והתפארת ולאט לאט נפתחים בי עוד דברים. דברים שלא את ולא אחרים וגם לא אני הכרנו.
ואני כמו דג זהב מטביע צרותי בים, רק שהפעם זה מרגיש כמו להיות דג מחוץ למים. תמיד הייתי מוקף אנשים ופתאום הלבד הזה, פאק מאכיל אותי כאפות על. מהסרטים האלה שרצים לך בראש שתגמור בגיל 70 בבית באיזה בניין רכבת עם 18 חתולים שאוהבים אותך כשהם רואים אותך ברחוב.
זה לא הזקן שאני רוצה להיות. אני אהיה זקן מגניב. אם אני אהיה זקן...
אמן שתחייכי מלא
אני יודע שאצליח להמשיך
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה