בתכלס זה משפט גאוני לא? נולדנו ליקום שכבר מכיל מלא דברים ואנחנו מוסיפים את הטחינה לאט או מהר תלוי בעצמנו.
מתישו אם לא נשים לב או לא נעצור בזמן הטחינה תשפך.
היופי במשפט הזה שאם תופסים את העולם כמו מנה פלאפל, צריך לאכול אותו ועכשיו אחרת הוא מתקלקל או מתחיל להיות מגה רטוב בקטע של לאכול ספוג טעים. באלי להיות חרמן על החיים שלי. באלי להיות רגוע וחושב אבל גם חרמן על החיים שלי.
את יכולה לראות את זה קורה לך כל יום מחדש, איך הוטחינה נוזלת ומתחילה להדביק את הכל ובסוף היום הדבר האחרון שאתה רוצה זה ביס מהפלאפל (הזוי שהוא עדיין ברשימה אה?). אם היו הולכים יחד על החוף, לכל אחד מאיתנו הייתה מתמלאת מחשבה שונה, הדרך שבה אנחנו חווים את הסיטואציה היא אינדיבידואלית. האם קיים שוויון נפש? יכול להיות ויכול להיות שלא. בעולם קיימות המון אופציות, מפזרים לנו אותם מול הפנים כל יום כל היום.
אתה מבין שאתה יכול למכור מוצרי חשמל בשביל מה ללכת ללמוד בבית ספר? אנחנו יכולים לעשות המון דברים קטנים ובנאליים שייצרו לנו את מה שאחרים עושים כבר שנים, מוכרים משהו של מישהו אחר. יש המון אופציות כל הזמן. אנחנו יכולים ללכת לים את לרוץ. את יכולה לצייר או לישון. בסוף היום חייך הם חייך ואיך שתחי אותם עם הסביבה שלך זה מה שיצור כאן אמת גדולה יותר וחיבור איכותי ביני לעצמי וביני לבין כל מה שמעבר.
אז אנחנו יודעים היום מלא דברים, אינסוף מאמרים ומחקרים , אינסוף מוצרים וצרכנות בשמיים. איזה עוד שאלות נותרו לשאול? מה באמת גורם לי להיות שונה מהעולם למרות שבקיום שלי או בתפיסה לפחות אני שווה ערך להכל אם הרי הכל עשוי מאותו דבר, סימן שהוא שווה, אבל שי לפני יומיים הוא לא השי של מחר.
אנחנו משתנים ברמה הפיזיולוגית ברמה הקוסמית והאנרגטית, אלה רעיונות של דורות ותאוריות של גדולים ממני בהיסטוריה. אותו הגוף היה לנו לפני שנה הספיק להחליף את כל התאים הקיימים בו, אבל התבנית עדיין אותה תבנית, למה?
בעדינות עם הטחינה
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה