במחית של תהיות תעשיתיות ובלתי פוסקות המוח עוצר מלכת.
החובה היחידה בחיינו היא המוות (לא המצאה שלי). במקום לחיות את החופש, שגם הוא בעל הגדרה אנושית בלבד, בוחרים להיות כבולים להשלכות לא קיימות. מקבלים את מבוקשנו מידי יום, סורקים סביב לישועה ומוצאים רק חצאי נחמה וגם זה בימים טובים.
אבודים בתוך עצמנו, נשטפים בזרם בלתי פוסק של החלטות בחירות וקניות. מזניחים הכל תמיד ולפעמים לוקחים את החיים בידיים. ממלאים אותם בדברים שכביכול נראים בעלי משמעות, נראים נוראים ומלאי כבוד, רק כי ככה הם נתפסים בידי אחרים. אומרים מילים ומשפטים, כותבים פסקאות ומנגנים אקורדים. ההתעלות היא בעצם "לברוח". כי מה נשאיר מאחורה? כל מה שאפשר להחליף? גם החפץ בעל הערך הסמלי ביותר הוא רק חפץ ומלבד לצבור אבק אין בו משמעות אמיתית. אין צורך לחבק את הכרית ולהתכסות מתחת לשמיכה כדי להעלם בתוך חשיכה עצובה. אין צורך לשמור עפרונות נרות ופסלונים, הם סתם מתמלאים באבק. אין צורך לשמור יומנים כי מתישהו ההיסטוריה תגמר איתנו וישאר פה כדור אחד של קרח. מה חשובים כל קופסאות המגע הקטנות שאנו מחליקים קבוע עם האצבע? האם החיבור לכל אותם אנשים הוא חיבור אמיתי? אם היינו אמורים לפגוש אנשים שוב בחיינו הם היו מופיעים שוב, היו משתפים אותנו במיקום הנוכחי שלהם ואילו רצינו היינו מתדפקים על דלתם כדי לבשר על שלום. לא יושבים יחד להאזין לרדיו יותר כי יש לכל אחד אוזניות. הפריווילגיה שהייתה לאנשים עם דיסקמן פעם נעלמה, היום כולם מתנהגים כמו שהתנהגנו אנו אז. פעם היינו בורחים למוזיקה שלנו לעולם הפנימי שלנו כדי לדעת שאנחנו בחיים כשהשאר היו בתוך בועת חייהם. והאם עדיף שהשתחררו ונהיו כמונו? פעם אם היו לך ניטים על התיק היו מקטינים אותך לגרגר שלך חול. פעם להתלבש מוזר היה פשוט מוזר, היום זה שיק. הנורמה איבדה את הצפון, מה שאומר שכל מי שבחיים חי ללא צפון, ובעצם הנורמה החדשה היא המוזר הישן. פתאום כולם מרגישים אותו דברים וחשים אותו דבר. נלחמים למען כלום ורק מחפשים להטביע את היגון והתסכול בהתמכרות כזו או אחרת, אלכוהול, סמים, סיגריות, שוקולד, קפה, טיולים, מחשבות, ריצות, משקולות, קלוריות, נוסחאות. מחפשים למה אנחנו מתמכרים הכי בקלות ואיך אנחנו נשארים עם זה לכמה שיותר זמן. כל רחוב בעיר הזו נראה אותו דבר אפילו שההבדלים עצומים ונראים לעין, עוברים לעיר אחרת ובדיוק אותו הדבר, בדיוק אותם הבדלים. כמו הציור השבועי לילד, רק צריך להפוך אפילו לא חייבים לצבוע הכל. ולפעמים, יש כמה, מעטים, שבוחרים לצבוע, שבוחרים לנדוד מעבר להבדלים הדומים. יש כמה שיוצאים מתוך הבועה הקבועה והמתרחבת ומתכווצת לפי הנורמה. מצפים לשמוע תשובות מאחרים, מצפים לקבל מענה לעולם הזה שבעצם אין בו שאלה אלא הכרח אחד, לחיות ולמות. לא תראו קנגורו עסוק כ"כ במהות החיים, הוא ככל בעלי החיים מחפש מזון ולשמור על המשפחה שלו. איך זה שאיבדנו את הדברים האלה? עסוקים בדברים כ"כ גדולים כמו איך לנסוע מהר יותר או להגיע רחוק יותר לחלל אבל שכחנו שעמוק בפנים אנחנו בעל חיים הרבה לפני בעלי תודעה? למה קשה למצוא אנשים שאכפת להם? למה אלה שאכפת להם מתייאשים? אכפת להם מהסביבה שלהם הקטנה הזו, המעגל הזה שבעצם נשאר ריק.. ככה חינכו אותם ולמרות ששנים לא הקשיבו לזה הם מוצאים עצמם נופלים לשקרים שלימדו את מי שלימד אותם, הופכים לחלק מנורמה חדשה ישנה.
איפה הפרקטיקה בלחיות? למה הכל רק תיאוריות ורעיונות? ואז כשאתה קופץ למים את מגלה שאתה יודע איך לשחות אבל הגוף לא חזק מספיק כדי לקחת אותך לאן שתרצה.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה