לעד הדרך נמתחת אחורה, חוקי הטבע מראים לנו שבדרך הקרובה אלינו הכל מתרחק כל עוד אנחנו מתקדמים ורק מה שנראה רחוק ממש כאילו ממשיך איתנו. עוזבים מאחורינו את כל מה שפסחנו מעליו ורק הצדדים והמשך הדרך נחשפים מולנו.
לאט לאט מוצאים תשובות לשאלות ישנות וחדשות ממלאות את מקומן.
אני מתרגש קצת, רואה איך לאט לאט התשובות נפרשות בפני אך יש עוד צעידה ארוכה לקראתם, זה לא חדש שהחיים הם קצת יותר ארוכים ממרתון.
מחלק פקודות ליקום כאילו היה חייל נאמן שתמיד תורם את כולו, והרי ככה זה כשהמפקד הגדול מבקש והוא זה שאחראי על היציאה שלך הביתה. חברים חדשים מבקרים לי את האף, מישהו אוהב אותי או שאני סתם מלוכלך? העולם בשלו וזה בסדר, עסוקים בסוריה עכשיו, זה הזמן להתעסק בסוריה כנראה. הייתי רוצה שממשלת ישראל תתעסק בכלל תושבי ישראל לא רק במספרים סטטיסטיים שמשקפים/לא משקפים את מצב האוכולוסיה כאן. הרוב פה שבורים ועייפים מהמרדפים, רק מעטים נהנים מהמירוצים והתחרויות האלה, בשביל זה המציאו ספורט. עסקים הפכו להיות ספורט, ומפסידים לא חסר אבל על המנצחים אנחנו שומעים המון, המנצחים מקבלים פרסים, מקבלים הנחות ענק במקום לבנות עוד בית ספר או לתת עוד קצת כסף למשרד החינוך ללמד מורים ולהכין אותם לחנך ולא רק ברמה התיאורתית. לדעת איך לנסוע על אופניים זה טוב ויפה אבל אם מעולם לא ניסית ורק הקשבת לתאוריה, הסיכויים להחזיק מעמד או לא ליפול ולהתייאש לנצח מאופניים די קטנים.
בעולם של חמדנות ננצח רק בעזרת אדיבות
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה