אולי החלק היפה מכל זה שאת הפאזל הזה שנקרא חיינו אנחנו בונים לאט לאט.
אין לנו באמת מושג איך תראה התמונה בסוף וברור לנו שהתמונה האחת הזו שווה כ"כ הרבה מילים שספרים לעולם לא יצליחו להסביר אירועי חיים שלמים. גם אם אנחנו חושבים שיש לנו מושג איך תראה התמונה, העולם תמיד מצליח להפתיע אותנו ולהראות לנו שהחוקים שקיימים בעולם והחוקים שלימדו אותנו לא באמת מתחברים. זה עושה אותי שמח כי אני לאט לאט מבין יותר ויותר. פעם לדעת עשה אותי מדוכא. פעם לבקש טלפון ממישהי היה כזה גרנדיוזי ובלתי אפשרי. פעם לשמוע "לא" היה נראה לי סוף העולם. היום אני מבין שזה עדיף לי כנראה. פעם לפחד היה מתסכל היום זה הפחד הופך לדחף ואין כמו להתמודד נגד מה שהכי מפחיד אותך, זה כמו לרכב על אופניים. מקסימום נופלים קצת וזה כואב אבל לומדים לשלוט במצב לומדים שאפשר ליפול אבל רוב הזמן אנחנו מדוושים, נהנים מהרוח ומהנוף שמתחלף מהר יותר מאשר אילו היינו הולכים ברגל.
לחלוק את שעל ליבך מקדם אותך לבגרות, משפר את היכולות הבלתי נדלות, בלתי נגמרות, נצחיות שלך.
המאה אחוז מתקרב לעיתו ואיתו גם הגלגול האחרון שלי על הכדור הזה. אני יודע שהמעשים שלי הולכים לשנות כאן את הכל. אני יודע שהאור מהבהב בעצבנות ולפעמים זה לא זורם, תחושה אפילפטית קלה, אבל ואללה לפחות האור נדלק לפעמים. ואם משתדלים ממש מגלים שאפשר לראות גם בחושך (אולי לא חושך מוחלט אבל רוב החושכים די מוארים).
הדרך למעלה היא עליה וגם אם אתה בכושר זה מעייף, זה שווה כל מאמץ וצעד.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה