מה עושים כשהמטרה היא למצוא מטרה?
כמה אפשר ללכת בלי סיבה, לעקוב אחרי אינטואיציה שהמוח מתחיל לפקפק בה קשות?
הגב כואב והרגליים כבר מסריחות, הנעליים מרופטות וכל צעד נהיה כבד יותר ויותר.
ממשיך כי מה עוד אפשר כבר לעשות? כמו להשתין לעצמך על הרגל ולהתלונן על זה 10 שנים.
עם הגב לקיר והפנים לרקיע, אני מדבר אל עצמי בלילה כי אני לא יכול לשכוח.
מדליק סיגריה וכועס בפנים כי בשביל מה אני בכלל צריך את זה? אני אקח את הדברים שלי ואחזור לב"ש, למלונה הקטנה של ההורים.
אולי אברח לאיזה קיבוץ ואקווה שמשם אוכל להמשיך קדימה במקום.
שותה את עצמי בלילה וביום שונא את הכאב ראש, מעשן איזה פייסל כדי להתרחק מכל מה שמוכר.
יושב עם חברים ומרגיש את השניות שלי נעלמות מאחורי מסך אמיתות ישנות שאיבדו מזמן את המשמעות.
לאן אפנה? הנדסה? חינוך? צילום? עיתונאות? מוזיקה? ציור? פסיכולוגיה? כלכלה? פיזיקה? עדיין לא נוצר הדבר הזה שאני מתאים לו כמו כפפה. ואם המציאו לא שמעתי עליו.
חוסר ביטחון עצמי משתלב עם אובר ביטחון עצמי וזה מתסבך לי את הראש. נועל נעליים, לובש חולצה ויוצא שוב החוצה לעוד סיבוב ספונטני, פה ימינה שם שמאלה פה ישר? לא.. לא באלי ישר כאן.
הסדין מצ'טקמק במיטה ולא בגלל לילה סוער, המזרן המגעיל נוגע בכולי גורם לי להתגרד כל היום למחרת שוב.
מסנן טלפונים, מתחמק מהבנק, מודיע לבוס שאני חולה בדקה ה90, יושב על הספה ומשתעמם מהקיר שמולי בלי שום רעיון יצירתי איך לשנות את זה.
בנתיים ג'ימי אוכל את העולם ואני מקיא על הרצפה.
כשאני רוצה לעשות את הכי טוב שלי אני נזכר שהכל יהיה בסדר וזה תלוי בי, אני צריך לבחור בקטן. בחירות קטנות יתנו לדברים גדולים משמעות, כי דברים לא באו במקרה, אני החלטתי להגיע למקום הזה. חיפשתי שקט אמיתי, מצאתי שגעון, ואין כאן מנוחה.
שלוק חמצן
יום חדש התחיל
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה