Another Place

במזדרונות החורף הרוח דוחפת את החיילים הצידה ונתנת לאנשים לעלות לרכבת קודם.
עיט עט, דואה לו מעל הגבעה מלאת העצים המושלגים. שריקת חרקים מזמזת שקט.
המים הצלולים כמו קריסטלים נשפכים אל תוך נהר של פיקסלים בצורה וי מוזרה.

שתיקת הכבשים מבשרת על לחוך עשב. זימרת נזירים מודיעה על תודה בשעה מסויימת ביום.
עננים שטים באוויר קר גבוה כמו נוצות טווס. השמש מחממת את הקרקע ואת האוויר בעדינות ורכות.

צעדים גוברים, מכונות גואשות ומסורים מחללים. הגבעה הלבנה מתרוקנת. הנזירים כבר נכחדו משם.

הציפורים לא מצייצות והדביבונים מפוחלצים בלי סיבה בבקתה מוסקת מעץ. והבקתה הפכה לכמה בקתות, ועוד רחוב קטן, וכנסיה אולי.
מתפרשים לאט לאט על עוד ועוד שטח ולפעמים לכדור שלנו קצת כבד מידי.

מתפתלים בין סולמות ונחשים ולפעמים צונחים ממש נמוך אבל מי אמר שאין קודים?

איפה הטריינר +11 לחיים?

שי. 

המילים נשפכות ממני, זה לא קרה הרבה זמן. מה הם החיים איך אנחנו מעריכים אותם? מה משאיר אותנו חיים?
לא יכול להיות שזה רק האוכל והחמצן. לא יכול להיות שזה רק בגדים ואומנות. ציורים פסלים שירים. מה יש מעבר לכל זה? למה בכלל לעבור את זה?
למה לחיות את התקופה הזו? היא רעה ומיותרת אז למה בכלל אנחנו בוחרים לקום בבוקר ולא לבלוע כדורים?

אני מאישם את הזוגות הזקנים. הם לימדו אותנו שאפשר לחיות בשיתופיות עד הסוף. הם גם אלו שהביאו לנו חיים והיינו חלק עצום מההיסטוריה שלהם, אנחנו העתיד שלהם. ואיזה עתיד מזהיר הם רואים מול העיניים? האח הגדול?
מתי הלכת לספריה פעם אחרונה? מתי פעם אחרונה דפדפת באנציקלופדיה וסיכמת בשביל הכיף? לא מעט יודו שמעולם. לימדו אותנו שלסכם זה מטלה במקום חקירה. לימדו אותנו להעתיק פסקאות ולא ללמוד את משמעות התוכן. וזה בסדר כמה אפשר להאשים את העבר? אבל בואו נביא עתיד. הם נלחמו קשה בשביל שנהיה מדינה עם חינוך גרוע ומצב ביטחוני בתחת? אם מלחמה לא היה משתלם לממשלה היא הייתה נגמרת מזמן, אבל המלחמה יוצרת צרכנות. ואת הצרכנות הישראלית אין בשום מקום אחר בעולם. קונים למקרה ש.. קונים ליום הדין. קונים כי זה יפה. קונים כי טעים. עובדים כדי לקנות. גיליתי שאפשר ללבוש בגדים שגדולים עליך בהמון מידות, אז למה לי להחליף מלתחה? אבל אני רוצה ממש. רוצה בגדים שיותר יבליטו את השינוי הזה. רוצה שהבלורית תראה טוב אפילו שאני אומר לעצמי שלא אכפת לי. אני עדיין רואה סדרות כי זה מעניין. אז איך מביאים את החיים למקום שבאמת רוצים שהם יהיו בו?

כל פעם לשנות קצת.. ממש טיפה

למה לקחנו את הדעת למה?

שי. 

כולם יודעים יותר טוב ממני בהכל. רק שניים מכירים את מה שבאמת קיים בי.
מדבר לעצמי שוב, משכנע את עצמי שאני ואני זה בסדר ושאני ואת זה ממש אחרת.
נמאס לי לנסות להיות מעניין, לנסות להיות מיוחד ושונה. נמאס לי לחפש עניין בכל דבר.

נמאס לי להתרגש כי אני צריך לחלוק את זה. ואיך יבינו את השריטות שלי שוב מחדש? בשביל מה? מי תבחר לעצמה?

תגידו מה מעניין בכן, נמאס לי לדבר הגרון שלי כואב. נמאס לי להאמין אחרת ממה שאני חי. רוצה לחיות את מה שאני מאמין.

רוצה לגדול לצמוח, לכבוש כל פסגה שתעלה לי בדמיון. רוצה לגעת בכל נקודה ביקום. זה שווה המון לבד. אבל מה זה לעומת הביחד?

רוצה שקט בראש, רוצה שיהיה למי לחפור 5 או 6 שעות ולפעמים רק 10 דקות. רוצה שיכינו לי תה כשאני חולה. רוצה שיקנו לי גרביים במתנה סתם כי חשבו עליי. נמאס לי לראות אתכן מסתכלות לי חזרה בעיניים ולא תגידו מילה. זין שאני אדבר ואפנה אליכן, אתן לא מעניינות בתלבושות שלכן. הן מגוונות ושונות ויהיו מעניינות ברגעים אחרים לגמרי. זה לא הג'ינס או השמלה, לא המחשוף או הצלוליט. למה שלא תפנו אליי? אני לא בנאדם שיודע לדבר ולתקשר? אני לא מעניין מספיק כדי לגשת אליי? די זה כבר הרבה מעבר לחרמנות, לא מחפש להרטיב אותו כל יום במקום אחר. וברוך השם יד ימין יודעת להוריד לחצים. אבל פאק פשוט אין מי לדבר כי מי ירצה לנסות להבין? יש אותו להבין קודם..

אני רוצה שהמחשבות יעצרו רק לקצת ויהפכו לחלומות

שי.