המתח מצטבר והחוט כמעט נקרערצח בחלון ממול מביא דממה ארוכה לצד רוח נושבת קרירה.
התקרה מלאה טחב ועמוד השדרה שלך נפרש לפני במלוא יופיו דורש ממני ללטף אותו.
את שואלת למה אלוהים לוקח רק את הטובים ולרעים נותן להשאר? האם זה הגהנום?
התגברות הדופק וצלילות המחשבה שואפים את התיאוריה שלך ומעשנים אותה עמוקות, יוצרים ממנה טבעות
הדרך ארוכה וקשה, הצעדים נהיים כבדים ההרים ממול קרובים ורחוקים כאחד, החום אוחז חזק מכלה הכל מסביב
הזיעה ניגרת ואילו אנחנו עדיין בחדר אחד בתוך השניה עמוק בתוך היסטריה. את מחייכת לעצמך ואני מביט לאחור
המדבר עדיין כאן. הצמא משתלט, החום גובר, המתח נשבר, העומס צונח, והתקרה נוזלת באיטיות על החלונות והקירות.
החשמל קופץ וכל הרצפה זורמת. במרדף אחרי חושך ארוך במורד מדרגות לולייניות מעוותות צונחים מול האח ופוצחים בצרחות
התופים מתערבבים בנו והציפורים מצייצות ושוב אנחנו במיטה מחובקים בתוך עצמנו. שונאים את עצמנו, שונאים את העולם. רק רוצים שהכל ישתנה.
את מלכלכת על הממשלה ואומרת שאין סיכוי שנגרום לכל זה להשתנות, הם חזקים מידי. השקט מצטבר מחדש, אני נבוך.
אומר לך שאין סיכוי יוצר אתגר ואתגר נועד להכבש. המטרה היא לבטל את השליטה, אלא לחיות את חיינו כמו שהם, בלי רווח, בלי הפסדים, בלי חובות, בלי שקרים, בלי התאבדויות, בלי פחדים, בלי הוצאה לפועל, בלי מליארדרים, עם אהבה, עם עוצמה, עם יצירתיות, עם חמלה וחסד, עם אוויר נקי, עם צחוק ילדים וציוץ ציפורים, עם מדשאות ענקיות, עם יקום נושם. המחשבות האלו יוצרות בי כעס, הכל מגעיל אותי, הכל נשמע כמו ציפורניים על לוח עץ ירוק וישן, הכל מריח כמו ביוב, להכל יש טעם של פלסטיק, וכל המגע עם העולם מזוייף. ואילו דבר אחד עדיין מצית בי אש, הנפש מכריחה אותי להתקיים, למצוא ייעוד, לגעת בקצה, לממש הכל.
יבוא יום, יבוא יום והכל יראה אחרת, ותזכרו אותי, תמצאו אותי כאן, קטן וישן עדיין בחיתולים
יבוא יום והכל יתפרץ החוצה, הכל יתפוצץ.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה