שוב זה חזר.

התקופה הרעה.

התקופה שאני שונאת מכל.

אני חוזרת ועושה את זה לעצמי, שוב ושוב.

למה אני תמיד גורמת לעצמי להרגיש רע? למה כל דבר אני רואה את עצמי כאכזבה?

למה כל דבר אני לוקחת קשה?

אז אתמול לא הלכתי לבית ספר כי יום לפני זה היה טיול והייתי עייפה, אז הייתי אמורה ללמוד למבחן שיש לי היום אבל לא למדתי כמו שצריך ואמרתי לעצמי שהיום אני לא אלך לבית ספר ואעשה את זה במועד אחר את המבחן

ופשוט קמתי היום הרגשתי אכזבה.

אבא שלי שאל אותי אם אין בית ספר מה עם המבחן ושיקרתי.

ואני שונאת לשקר לאבא שלי.

ואחרי זה הרגשתי פשוט רע עם עצמי.

נשברתי ועישנתי.

למרות שהחלטתי להפסיק.

החלטתי שמעכשיו אני עומדת מאחורי ההחלטות שלי, אבל מה שאני לא מחליטה אני מרגישה עם זה אחרי זה רע.

מצד אחד אני נורא רוצה להיות לא תלויה באחרים ולהחליט בעצמי, אבל כנראה באיזשהו מקום אני מרגישה שזאת טעות הייתה להבריז היום, אבל הקטע הוא שאני לוקחת את זה כזה קשה.

אני לא חייבת להיות פרפקציוניסטית, אז למה אני לוקחת את זה כזה קשה?

אולי כי אני מרגישה שאני עושה משהו לא נכון, כי בבית ספר יש לי את המסגרת הזאת וצחוקים עם חברות ואני פשוט מפסידה את זה בכך שאני נמצאת עכשיו בבית.

אני פשוט בתקופה מבלבלת שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, וכשזה קורה אני פשוט יודעת שאני חייבת לצאת מזה אחרת אני יחזור אחורה.

ופשוט אני מרגישה בזמן האחרון שאני בסוג של מרד נגד ההורים, עושה מה שאני רוצה ובדיוק ההפך ממה שאומרים ודברים לא טובים.

מצד אחד אני רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה בהורים וכאלה אבל מצד שני כשאני יותר מדי עצמאית אני מחליטה לפעמים החלטות שגויות שאחר כך מדרדרות אותי אחורה.

עובדה אתמול אחרי שהחלטתי שאני לא הולכת לבית ספר, ישר הלכתי למקרר ופשוט טחנתי.

הנה, סימן שההחלטה שלי הייתה שגויה.

אז מה עושים? איך לא חוזרים אחורה ולוקחים דברים כל כך קשה?

אני פשוט חייבת לעשות עם עצמי משהו, אסור שזה יישאר כך כל כך הרבה זמן...