אז התגברתי על הפחד

ונתתי לעצמי להפתח

נתתי למישהו להכנס בפעם ראשונה מאז אותו אונס

נתתי לעצמי להרגיש בפעם הראשונה

והתאהבתי.

הוא כל מה שאי פעם רציתי וחלמתי ועוד הרבה יותר מזה

והרגשתי משהו שבחייים לא הרגשתי קודם

וכשהייתי איתו,

כל פעם שהוא הסתכל לי בעיניים הלב החסיר פעימה

ובכל פעם כשהוא קירב את מצחו לשלי הלב הכפיל קצב פעימותיו

בכל פעם שהוא נישק אותי אני יכולה להשבע שהלב שלי הפסיק לפעום לכמה שניות

הריח הממכר כ"כ שלו,

החיבוק החם והאוהב,

כל הנשיקות והליטופים

שגרמו לי להרגיש כ"כ נאהבת, כ"כ מאוהבת, כמו שמעולם לא הרגשתי

ובכל פעם שהוא חיבק אותי חיבקתי אותו כ"כ חזק, כאילו הוא לא מספיק קרוב, ואני לא מצליחה לקרב אותו עוד יותר כששנינו נמחצים אחד על השני.

וכל נשיקה הייתי סוערת ואוהבת בפני עצמה, כאילו שזו האחרונה.

וכשהלכנו לישון כשהוא מצמיד אותי אליו כ"כ חזק, מחובקים, שהעורף שלי מרגיש נשימותיו, הייתה בי נחת.

ואני אפילו לא יכולה לתאר את התחושה הזאת, מה הרגשתי בכל שניה כזאת, כמו באופוריה

כל השיחות שלנו עד הלילה,

הביקורים שלי בעבודה שלו,

כל הזמן הזה שהוא כ"כ דאג לי רק שיהיה לי טוב,

כל הפעמים שאמר כמה שאני מדהימה, וחכמה, ויפה

כל הנשקיות, הליטופים, החיבוקים, כל התחושות הכי מדהימות שהרגשתי בחיים שלי

את כל זה,

הוא זרק לפח.

בפאקינג SMS אחד עלוב ומסכן.

רק בגלל שהוא פחד להתמודד עם זה.

נפלתי מכ"כ גבוה.

איך אתאר בכלל איך שבשניה אחת הלב שלי ירד לתחתונים, העיניים התמלאו דמעות, והריאות התרוקנו מאוויר.

הבכי לא עצר עד שיצאתי מהבית.

ושם השתכרתי ושוב פרצתי בבכי קורע לב

כשהלכתי לישון התחננתי לא לקום היום בבוקר, כי אין לי לאן לברוח מזה.

הוא הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני קמה, הדבר האחרון שאני חושבת עליו כשאני הולכת לישון, חולמת עליו כל לילה וחושבת עליו כל היום.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה

אני לא יודעת איך להתמודד עם קרע נוסף בלב

אני לא יודעת איך למלא את החור הזה שהשאיר בתוכי

אני לא יודעת איך לגרום לכאב להפסיק

איך לגרום לדמעות לעצור

איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי, כאילו ששום דבר לא קרה?

איך עוצרים את הכאב הזה

וגם ככה יש לי דאגות אחרות

באלי לברוח

באלי לרוץ בלי שום מטרה

באלי להכנס למיטה ולא לצאת ממנה

באלי להקבר באדמה עד שהכאב יפסיק

אני שבורה

אני שבורה ואני לא יודעת איך יוצאים מזה

אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן הלאה.

למה אני כ"כ מפחדת להפתח,

כ"כ מפחדת להכנס לקשר,

כ"כ מפחדת מהתחייבות, מאינטימיות,

למה תמיד כשסוף סוף מישהו מתקרב, אני מרחיקה אותו

שוב, ושוב, ושוב

למה אני כ"כ מפחדת לאבד שליטה

ותמיד כ"כ מחושבת

איך זה שאני כ"כ רוצה את זה,

וכשזה מגיע אני מעדיפה להשאר בבועה שלי לבד

רק כדי שאף אחד לא יכנס אל תוך המסכות שלי

והוא הרבה יותר ממה שאי פעם אני אוכל לבקש

הוא הרבה יותר מסתם אחד

ואני בכלל לא מבינה מה הוא מוצא בי,

כי מגיע לו כ"כ הרבה יותר ממני .

הראש שלי עכשיו הוא פשוט כאוס אחד ענקי

חם לי וקר לי, אבל גם לא חם לי ולא קר לי.

לא רע לי ולא עצוב לי אבל גם רע לי ועצוב לי

לא מוצאת זמן לשום דבר ולא מוצאת את עצמי

לא מוצאת משקל נכון לסדר העדיפויות

וצריך ללכת לישון כדי לסדר מחר את החדר, להכין ש"ב, לכתוב את התסריט, לדבר עם המחנך

או בקיצור להמשיך לחיות את חיי השגרה הקצת מוזרים בתוך הבועה שהחברה לי יצרה סביבי

אני לא מצליחה להבין

איך אפשר להכנס למיטה, הנעימה והרכה של, בתוך חדר שהוא רק שלי

עם חלון ומאוורר, עם טלוזיה ומחשב, עם שמיכה וכרית

איך אני יכולה לעצום עיניים , לחייך וללכת לישון בשקט

כשאני יודעת שיש שם בחוץ אנשים חסרי בית

כשאני יודעת שיש אנשים כמו גלעד שליט

שנמצא בודד, בטח ישן על הריצפה ומקבל ארוחה ביום,

מקבל מכות כל היום בנסיונות להוציא ממנו מידע שאין לו.

או אנשים כמו העובדים הזרים שמקבלים 50 שקל ליום עבודה של 10 שעות בשביל שלמשפחה יהיה קצת מה לאכול

איך אני יכולה ללכת לישון ולחשוב שהכל בסדר

בלי להתייחס לכל המצב המדיני המגוחך שאנחנו נמצאים בו כבר שנים על גבי שנים

בלי להתייחס לטרוריסטים ומשפחות הפשע שנמאים מטרים ספורים ממני

בלי להתייחס למשטרה הדפוקה שלנו שרק מחפשת ליצור בעיות חדשות במקום לפתור את אלו שכבר קיימות

בלי להתייחס לממשלה הדפוקה והמושחתת שטוענת שהגזענות והגועל נפש שקורה פה זו דמוקרטיה

בלי להתייחס למיסים שההורים צריכים לשלם בכסף שאין להם, שבסופו של דבר הולכים כמשכורת של כמה עשרות אלפי שקלים לאיזה שר מחורבן שיושב כל היום במזגן במשרד שלו ומזיין פקידות

איך אפשר לשבת וללמוד בבי"ס, לשבת ולהכין ש"ב כדי שההורים יהיו מרוצים ואולי משהו יצא ממני

ולכתוב במחברת בדיוק מה שהמורה רוצה לשמוע

בלי להתייחס למה שבאמת צריך להיות כתוב על הנייר המזורגג הזה שאגב בשבילו נכרת עוד עץ מסכן.

בלי להתייחס לזה שמרד החינך והממשלה בסך הכל רוצים לגדל אותנו בבית הספר כמו שהם רוצים, פטריוטים, שמאמינים שאין לנו מקום אחר, שהרע שפה, זה הכי טוב שיכול להיות.

איך אפשר לשלם עוד 60 ש"ח על ספר חדש בהסטוריה בזמן שאמא עובדת כמו חמור ואבא עדיין משלם חובות

בלי להתייחס לעובדה ש60 ש"ח זה מחיר ארוחה שיכולה להציל חיי בן אדם שלא אכל כבר שבועיים.

איך אפשר לקום בבוקר בחיוך, כשאני יודעת בדיוק מה קורה שם בחוץ

איך אני הולכת לשיעורים במגמת הקולנוע כשאני יודעת שמחיר המגמה הוא מחיר משכורת חודשית של אמא?

איך יכול להיות שהרשימה היא כ"כ ארוכה מבלי שהזכרתי אפילו לא רבע מהחרא שאנשים אוכלים במדינה הזאת ובעולם הזה בכלל, יום יום ?

איך יכול להיות שכולם פשוט חיים בבועה של עצמם, ומכניסים לשם את כל מי שהם רק יכולים

איך לא אכפת להם ?

למה כולם עוצמים עיניים ? איך אפשר להתעלם?

ואם לאף אחד לא אכפת למה לי אכפת ?

למה לי כואב, ומציק, ומבלבל, כל החרא הזה שהמדינה הזאת מאכילה אותנו

והועלם הדפוק הזה בכלל

שנגמר בו החשמל, המים, העצים, החור באוזון גדל ואנחנו חיים בתוך פח זבל

עם מדינה וממשלה מושחתת שבעצם לא אכפת להם מהנוער המנוצל, הילדים המוכים, המשפחות העניות, האנשים שגרים ברחוב, החיילים החטופים, העוני והרשימה עוד ארוכה.

וכל זה בלי להתייחס בכלל לבעיות הפרטיות שלי כמו שיש לכל אחד אחר, שפתאום מתגמדות מול הרשימה שלמעלה,

כמו החרדות, הדיכאון, הפחד, אבא, אמא, המצב הכלכלי בבית, בעיות הגב והברכיים, הפיזותרפיה, בעיות הלמידה שלי כמו קשב וריכוז או חוסר הארגון, צו הגיוס , הדילמות, הבכי, הכאב שנמצא בכל הגוף וכל העזיבות שאת הבכי אני מנסה לעצור בכל יום.

נמאס לי מעצמי, מהמשפחה שלי, מחברים, מהחדר, מהבית, מהעיר, מהמדינה הזאת והעולם המסריח הזה ובעיקר מכל האנשים שחיים בו.

והעניין הוא, שפשוט אין לאן לברוח מזה.