-התחלת חפירה-
אני באמת מצטערת! אני יודעת שהייתי אמורה להעלות עוד פרקים אבל אחרי העזיבה של דני הרגשתי כאילו, בחייכם- הפאנפיק Lonely שמגולל את סיפורם של דני ג'ונס, דאגי פוינטר, הארי ג'אד, טום פלטצ'ר ודני שאף אחד לא יודע מה השם משפחה שלה, בחיים לא ימשיך להתקיים ללא דניאל! אבל אז דיברתי עם דני על זה, טוב, חפרנו על זה D:
והחלטנו יחדיו שכיוון שאינני יכולה להמשיך את הפיק לבד, היא תצטרף אליי! לאלאלא, אני חייבת לפרט! זה היה יותר יפה, זה התחיל ביום גשום וקריר, וכתבתי לדני במסן: "יואו בזמן כזה באלי להמשיך את הפיק של דאג דני" והיא כתבה לי "זה רמז ?" אז כתבתי לה "אולי שורררק במלוא החוזק" היא כתבה "חחחחחח רק תגידי *שורק* כתבתי לה "אולי נמשיך??" והיא כתבה לי, "אולי~" (!!!) אחרי שיחה קצרה על דני (:$) הערתי ש"המשכתי אותו (את הפיק)" והיא כתבה (אתם חייבים להודות שהיא גאונה!) "לייק שלחי נא ?" חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אז החלטנו, יחדיו, בשעה 22:13, יום שישי, ה-30.10, שנמשיך את "Lonely" הפאנפיק הנטוש! OOOOOOO:"
ומאז ממש שכחתי מהבלוג ה100מם הזה, עם העיצוב שהחלפתי לפני 2000 שנים, אבל למי אכפת?! הפאנפיק הנטוש חוזר! אעאעאעאעאעא! 
אז, אממ בנימה אופטימית זו. פרק 14! (הההההו סטייל בובספוג*-*)
= אני מתרגשת כל-כך ! =
הייתי בשיא של האריזה שלי. רוב הארון כבר היה בתוך 2 המזוודות שהבטחתי להחזיר לטום ("לא, אבל, נו, דני, למה את עוזבת?") ותיק אחד של הארי ("את יודעת שאנחנו אוהבים אותך, נכון? אז למה את עוזבת, תישארי, יהיה בסדר!") ונשארו רק הדברים הקטנים- האיפור, הדברים מהמקלחת וכו', כשהוא הגיע. הוא נכנס כרוח סערה לחדר, עצבני, כולו רטוב ואז נעמד והסתכל עליי..
"מה את עושה?" הוא רטן. הבטתי עליו בתמימות.
"אורזת?" החזרתי בשאלה. מה הוא כזה מופתע, לא אמרתי לו את זה כבר 3 פעמים?
"אה," הגוף שלו עד עכשיו היה מכווץ בכעס. פתאום הוא נראה רפוי, מבט אומלל. "מצאת דירה?"
"אהה," התחלתי להרגיש לא נעים. "כן."
"אוה, זה משנה את התמונה," הוא מלמל במבוכה. "אוקי, חשבתי שתישארי, אממ,"
"זה לא בגללך," מיהרתי להגיד והתקרבתי אליו. "זה ממש לא בגללך,"
"אני יודע." הוא מלמל והתחיל ללכת לכיוון המקלחת.
"אל תכעס עליי," ביקשתי.
"אני יודע."
"אתה מבצע?" שאלתי בתקווה.
"אני מנסה." הוא פתח את הדלת. "אממ, בהצלחה- או משהו כזה, בבית החדש." הוא התכוון להיכנס שהפלתי את הפצצה.
"יש לי שותף." אמרתי במהירות ונכנסתי למקלחת להוציא את הדברים שלי.
"מה?" הוא שאל ונכנס אחריי.
"שותף," מלמלתי בחוסר נוחות.
"שותף?" הוא שאל.
"ממ, כן." אמרתי והתחלתי לרוקן את הדברים שבתוך המדפים. וואו, כמה קרמים שבחיים לא השתמשתי בהם.
"מישהו שיגור איתך בדירה?" הוא שאל, לא מבין.
"אממ, כן, לרוב זה הפירוש של המילה שתחפש אותה במילון. יחיד או חבר בני אדם, המשתתף לפחות עם אדם אחד נוסף(יחיד או חבר בני אדם) ביצירת צורה מסוימת של שותפות."
"אני יודע מה זה – שותף !" דאגי התפרץ עליי והקול שלו נשבר במילה שותף
הרגשתי מחנק בגרון ,כזאת הרגשה שלפני שבוכים אז השפה התחתונה מתחילה לרעוד וכל הגוף מרגיש חולשה .
דאגי שם לב וחיבק אותי ,ואני כמו ילדה קטנה נשברתי ובכיתי לתוך החזה שלו "למה אתה עושה את המעבר הזה כ"כ קשה ?" אמרתי שעוד היינו מחובקים .
"אני לא רוצה שתלכי" הוא לחש לתוך אוזני "וויתרתי עלייך כ"כ הרבה פעמים שעכשיו אני חייב להילחם עלייך"
"אל תעשה לי את זה " השתחררתי מהאחיזה שלו ושמתי את התיקים ליד הדלת .
הסתכלתי על החדר ,הוא נראה פתאום ריק . בלי רוח חיים .
צלצול הטלפון קטע את הבהייה שלי ברצפה מיהרתי לענות "הלו"
"דני ,היי זה רוי "
הייתה שתיקה .
"רוי...?" גיחכתי .
"אה ,כן צפתי לשניה . רציתי לשאול אותך אם בא לך ללכת לבית קפה להכיר יותר"
הקול שלו היה מהוסס
"אה כן בטח" אמרתי ובחנתי את עצמי במראה "עוד שעה?"
"כן, שש וחצי מתאים לי. את יודעת איפה זה סטארבקס במרכז העיר?" הוא שאל.
"כן, אוקי אני אהיה שם. בי," אמרתי ושנינו ניתקנו.
"את יוצאת?" דאגי שאל.
"אממ, כן, זה, אממ רוי, השותף שלי.." מלמלתי בחוסר נוחות. "הוא רוצה להכיר אותי."
"אוה, להכיר!" הוא קרא. "חבל שלא אמרת קודם! להכיר אותך הוא רוצה, בחיי!"
מה עובר עליו? "מה אתה עושה לי סצנות, דאגי? הוא סך-הכל רוצה להכיר אותי, בכל זאת אנחנו עומדים להיות באותו בית, אנחנו צריכים להכיר!"
"חרמן." הוא מלמל בשקט והתכוון לצאת. עצרתי אותו וסובבתי אותו, עם הפנים אליי.
"חרמן?!" קראתי. "מה הבעיה שלך?! למה אתה שונא כל בן שאני מכירה?!" התעצבנתי. "מה רע לך שאני מכירה אנשים?! אסור שיהיו לי חברים?!"
"כן, אסור! אסור, דני, את יודעת למה?!" הוא צעק עליי. לא סתם צעק, צעק-נהיה-אדום צעק.
"למה?!" צעקתי בכעס. כאילו, רציני- מה הבעיות שלו?!
"כי אני היחיד שיכול להיות איתך! היחיד, לא דני האידיוט, לא רוי החרמן הזה, הם לא בשבילך! רק אני! אני היחיד שאת צריכה לאהוב, אני היחיד שינשק אותך, היחיד!" הוא צעק כל-כך חזק שחשבתי שהקירות יפלו.
"ולמה זה?!" צעקתי עליו.
"כי אני אוהב אותך!" הוא צעק כל-כך חזק, שפשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אמר. ואז זה נקלט לי בראש. פעם אחת. פעם שנייה. פעם שלישית. ואז זה נקלט לי בראש, בדיוק בקצב של המילים שהוא אמר את זה, בדיוק בטון של איך שהוא אמר את זה, במידת הרגש הזו. בכל מה שהיה ב-3 שניות בדיוק שהוא צעק את זה. הרגשתי כאילו שפכו עליי דליים של מים, מעוררת כולי- חשבתי שאני הולכת להתעלף מרוב שהייתי ערה. הייתי פשוט בהלם, לא ידעתי מה להגיד! שנינו שתקנו, אחד מול השני. הוא היה אדום, מכעס? מבושה? לא היה לי מושג. ולא רציתי לדעת. לא ידעתי מה לעשות. הכנסתי את הנייד שלי לכיס הג'ינס ורצתי משם. הוא עדיין היה שם, כמו איזה עץ באמצע המסדרון. בסלון לקחתי את התיק שלי, טום והארי עמדו מולי המומים, לא מבינים מה קורה פה, אבל מתערבים שהם שמעו את כל השיחה? טרקתי את הדלת שיצאתי מהבית ורצתי לכיוון הסטארבקס. למרות שהייתי אמורה להגיד בשש וחצי, ועכשיו היה רק שש, נכנסתי לשם, נסערת ומתנשמת. מקסימום אני אחכה בשירותים, לא מנומס להגיע לפני הבחור (וזה גם לא מתאים!). אוי, תנוחי, דני! זה לא דייט. זה סתם, סתם פגישה להכיר.
המשפט של דאגי לא הפסיק לעלות לי לראש. כי אני אוהב אותך. כי אני אוהב אותך. חיפשתי את המקום שלי, המקום המושלם- שקט, בצד כזה, לשבת בו עד שאני אראה את רוי מגיע ואברח למקום אחר, כדי לעשות איחור אופנתי. הלכתי לשם, אבל כבר ישבו שם. נאנחתי והתכוונתי ללכת ששמעתי מאחוריי: "דני?"
"אתה?!"
מקווה שאהבתם:) בעצם. מקוות שאהבתם! D:
להליי, להליי, בא לי מלללא תגובות! 
אוהבות, ומצטערות 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
