שוב אנחנו מצטערות, 
יש לנו המון עניינים בחודשים האלה - לימודים, חברים, חיים מחוץ לבלוג, מחויבות, אחריות, ולא תמיד יש לנו זמן להיכנס לבלוג ולעדכן, יש מבחנים, שיעורי בית, התכוננויות, ולי (ליאלי) יש ימים ארוכים פעמיים בשבוע- כך שאני מגיעה הביתה ב-5, בקושי יש לי זמן לנשום, צריכה להתקלח, לאכול, להכין שיעורים, עבודות, להתכונן למבחנים. בקיצור? שגרה קשה. אבל נעבור את זה 
רק אל תכעסו עלינו!
ועוד הודעה - אנחנו לא יכולות להודיע לכל מי שנרשם לקבועים בבלוגו שהעלינו פרק. תעשו מאמץ ותשימו את הבלוג בקבועים או במועדפים ותרשמו כמנויים 
ובלי חפירות מיותרות,
פרק 
פרק 16
*נ"מ דאגי*
"אתה באמת אוהב אותה?" שאל דני.
"יותר מכל, כן." אמרתי. "יותר מעצמי, אפילו."
"אני מצטער.. לא ידעתי," הוא אמר במסכנות. "אני לא מפסיק לחשוב על זה שפגעתי בה. ועשיתי את זה בלי לשים לב בכלל. אחרי שהיא ברחה לי, אחרי שהיא רצה לבכות לך, לא הצלחתי להפסיק את רגשות האשם. אני עדיין מצטער על זה, אתה יודע. ואתה יצאת עליי, צעקת עליי כאילו, לא יודע מה. ולא ידעתי מה לעשות איתה, לא ידעתי איך להסביר לה שאני מצטער. האישה הזאת התנפלה עליי, ואני סך-הכל גבר!" הוא התלונן.
"יכולת לעצור אותה." הערתי. הוא נראה מתגונן.
"עצרתי! וזה היה מאוחר מדיי, דני כבר ראתה! אני לא התכוונתי, אני באמת נדלקתי על דני, היא מדהימה."
"אני יודע. והיא עברה לגור בבית אחר." אמרתי בעצב.
"מה? בגללי?!" הוא קם מהכיסא.
"ובגללי. כי איך שהוא, שנינו דפקנו את המצב מבחינתה. אני לא יודע איך נחזור להיות ידידים. זה יותר מדיי מוזר," מלמלתי.
"אני מצטער. אני הרסתי הכל," הוא השפיל את המבט. "אני לא התכוונתי, באמת שלא. אני אוהב אותה, וזה פוגע עוד יותר לדעת שבגללי הכל קרה. בגללי היא עזבה. אתה חושב שזה קל, לי?"
"אני יודע שלא. אני-," כחכחתי. "כאילו, אני מצטער, שצעקתי עלייך ככה. לא התכוונתי, פשוט הדבר היחידי שחשבתי עליו באותו הרגע זה כמה שהיא חשובה לי וכמה שאני אוהב אותה."
"וואו, דאגי.. בחיים לא חשבתי שאתה כל-כך אוהב אותה. חשבתי שהיא בסך-הכל קראש, הידלקות, או סתם סטוץ', לא חשבתי שאתה מאוהב בה. לא ברמה כזו," הוא מלמל בשקט ושתק. שנינו חשבנו- מה הלאה?
"אז מה נהיה?" שאלתי.
"אנחנו נשמעים כמו נקבות מתבכיינות." גיחך דני. חייכתי מבחוץ, אבל מבפנים הרגשתי רע. רק בחורה כמו דני הייתה שמה לב לזה, ומדברת איתי על זה. וואו, באמת נהפכתי לבחורה. "בוא נלך אליה ונדבר איתה, נסביר לה הכל. אולי היא תסכים לחזור."
"אני לא מאמין שהיא תחזור, אבל שווה לנסות. מחר?" שאלתי, באומץ.
"אולי... עוד שבוע?" הוא הציע.
"אנחנו חייבים להתמודד עם זה בסופו של דבר," מלמלתי. "אולי היא תכעס, טוב, היא בטוח תכעס. אבל תתמודד, חייבים." ושנינו הסתכלנו אחד על השני.
"אז שבוע הבא," הסכמנו ביחד, וכל אחד מאיתנו פרש לחדרו.
*נ"מ דני הבת D: *
הוא הלך לישון, ולי לא היה אפילו מגבון להוריד את האיפור. לא יכולתי לישון בבית הזה, הוא לא שלי. עדיין לא.
הייתי חייבת לפחות ללכת להביא את הדברים. נשכבתי על המיטה אבל לא הצלחתי לעשות כלום, כך-כך כאב לי, לא היה לי נוח – החזה של דאגי יותר נוח מחתיכת מזרן קשה. דאגי. אוח, דאגי. נשכתי את השפה ועצרתי את הדמעות. כל-כך התרגלתי כבר להיות איתו, להיות חלק ממנו שלהיפרד היה יותר מדיי כואב. אבל לנסות להיות "ידידים" זה לא יעבוד. אני יודעת, אני כבר רגילה. עם כל האקסים שלי זה היה ככה. הרגשתי כל-כך לבד, כל הידידים שלי.. דני, דאגי, טום, הארי- אף אחד מהם לא יצר איתי קשר כדי לראות איך אני מרגישה. התירוץ? "ניתן לה זמן"
אז זמן לא עובד, יקיריי. אני צריכה אתכם.
ואני צריכה אתכם יותר מתמיד.
הייתי חייבת לעשות משהו בעצמי. הרמתי את הפלאפון מהשידה היחידה שהייתה בחדר, והתקשרתי להארי. בהתחלה ניתקתי פעמיים כי השתפנתי, ואז לא יכולתי יותר, והתקשרתי. היו 3 צלצולים עד שהוא ענה לי.
"הארי?" שאלתי.
"דני?" נשמע קול מוזר מהצד השני. זה היה הקול של הארי, זיהיתי.
"הו, הארי, תודה לאל שענית! אני כל-כך שמחה לשמוע את הקול שלך, הו," אמרתי ברגשנות והתיישבתי על המיטה. כמעט התחלתי לבכות. ואז תקפתי, "ולמה לא התקשרת עד עכשיו?! הייתי צריכה לדבר עם מישהו, אתם יודעים!!" אני מרגישה רע, ממש רע, למה אתם לא שמים לב אליי? חשבתי שאתם אוהבים אותי!
"נתנו לך זמן.." הוא מלמל וזה נשמע כאילו הוא שואל אותי.
"אתה שואל או אומר?!" שאלתי בכעס. הוא שתק. "לא משנה, בסדר! אני צריכה עזרה. אתם יוצאים היום?"
"אמ, עכשיו?" הוא שאל בעייפות. "לעזאזל, דני, עכשיו 12 בלילה."
"באמת? הערתי אותך? אני מצטערת. כולם ישנים? אני יכולה לבוא? אני שוב מצטערת." מלמלתי.
"למה את צריכה לבוא?" הוא שאל. חשבתי לעצמי למה באמת אני צריכה לבוא.
"אממ, אני צריכה לקחת את הדברים שלי. ואני גם מתגעגעת אליכם. אני לא רוצה לכפות את עצמי עליכם, אבל אני חושבת שאני ואתה וטום עדיין ידידים." מלמלתי.
"את מתה לראות את דאגי?" הוא שאל. נאנחתי.
"כן, ברמות. הוא ער?" שאלתי ונשכתי את השפתיים. אסור-לך-אסור-לך!!
"כן, אבל הוא הולך לישון עוד מעט." הוא אמר.
"אז אני באה, להתראות!" אמרתי וניתקתי. אפילו לא נתתי מבט במראה, רק לקחתי מפתח, את הפלאפון שלי, ויצאתי מהבית.
********
עמדתי בדלת 5 דקות לפני שאזרתי אומץ לדפוק. בדרך-כלל הייתי נכנסת בלי בושה, פותחת את המקרר, זורקת את הנעליים בצד, לוקחת מים או משהו, מתיישבת על הספה, רואה טלוויזיה ומחכה לחברים שלי.. למקפליי. ואז דפקתי בדלת. שמעתי את טום קורא "כן" ונכנסתי. ישבו על הספה הארי ואיזי*, וטום וג'יאו וצפו בסרט.
"מה אתם רואים?" התיישבתי לידם ושאלתי.
"אליס בארץ הפלאות," אמרה ג'יאו. "סתם, אנחנו רואים המסור 4."
"יש המסור 4? חשבתי שהם הפסיקו ב'המסור 3'." אמרתי.
"לא, זה עם הצלצול*." ענה טום*.
"אה." עניתי. כולם שתקו.
"אה, דני, הדברים שלך למעלה, בכניסה לחדר שלך... של דאגי," אמר הארי, בלי להתיק את עיניו מהסרט.
"אה, אוקיי. תודה," מלמלתי וקמתי. עליתי לאט במדרגות, לצלילי הצרחות מהטלוויזיה ופניתי ימינה, לכיוון החדר של דאגי. עוד לא נכנסתי, אבל הוא לא ישן. יכולתי לראות לפי איך שהוא שכב, הוא לא היה ניחוח. הוא היה עם הגב אליי, והתיקים היו קרובים אבל לא רציתי לקחת אותם, זה "יעיר" אותו. ועדיין לא רציתי לדבר איתו. פחדתי מזה. בעצם, מה אני דפוקה? זה דאגי! אנחנו רבים, אחרי שתי דקות משלימים. נכנסתי לחדר בשקט, הוא לא זז. עכשיו בכלל לא, לא זז כאילו הוא שוכב על ביצים. הוא פחד לזוז, ראיתי את זה. נעמדתי מול המראה אבל פחדתי להסתכל. פאק אני מלוכלכת.
"חזרת?" נשמע קול עייף. אבל לא עייף מחוסר-שינה, טוב, אולי קצת עייף-מחוסר-שינה. עייף נפשית, רגשית.
"לא... באתי לקחת את הדברים. ולראות אתכם." אמרתי.
"אותי את רוצה לראות?" הוא שאל בפליאה והסתובב.
"כן," הסתובבתי גם אני. "אני לא אוהבת שאנחנו לא מדברים,"
"אני מבין אותך.." הוא אמר בביישנות. "אני גם לא אוהב, קשה לי."
"למה סיבכנו את זה, דאגי?" שאלתי-אמרתי והתיישבתי לידו.
"אני לא יודע.." הוא מלמל. "דני, אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר ברצינות.
"אני יודעת," אמרתי בלב-כבד. פחדתי מההמשך. נשמענו כמו איזו אופרת-סבון דרמטית. "דבר."
"אנחנו נשמעים כמו איזו אופרת-סבון דרמטית," הוא גיחך. זה היה בדיוק מה שאני חשבתי, והוא מלמל אותו כאילו לעצמו. "אנחנו מנפחים את זה יותר מדיי. זה פשוט מאוד, ויש 3 דרכים לפתור את זה. להתמודד עם זה." הוא אמר בביטחון, אבל רק אני יכולתי לראות שהוא חסר-ביטחון, שהוא מפוחד יותר ממני מההמשך של השיחה.
"אתה צודק. בוא. נדבר," מלמלתי והנחתי את היד על הברך שלי.
"דני.." הוא נאנח והתקרב אליי. הוא התיישב לידי והניח את היד שלו על היד שלי. "אני לא רוצה שנתרחק. זו הייתה טעות?" הוא שאל. היד שלו הייתה גדולה, ומחוספסת וחמימה מעל לשלי, ובלבלה אותי. המגע שלו לא גרם לי לזה אף-פעם.
"מה?" שאלתי. אני חושבת שטבעתי בעיניים שלו. אבל אני לא זוכרת.
"זו הייתה טעות מצידי? לספר לך מה שאני מרגיש?" הוא שאל.
"לא," אמרתי בכאב. "זו לא הייתה טעות. ואני גם לא רוצה להתרחק ממך, דאגי, אתה החבר הכי טוב שלי. אתה כמו אח בשבילי."
"וזהו." הוא אמר-שאל בייאוש.
"ו..ו.. ואני לא יודעת. דאגי, אני לא יודעת." נכנסתי ללחץ. "אני לא יודעת מה אני מרגישה, דאגי, למה אני לא יודעת מה אני מרגישה?"
"דני.. זה בסדר," הוא מלמל, כאילו-באדישות והניח את ידו סביבי. הייתי זקוקה לכל פיסת מגע, וחיבוק היה יותר משציפיתי. "את לא חייבת לדעת הכל, תמיד."
"אבל אני רוצה לדעת, אני חייבת לדעת. אני כל-כך מבולבלת," אמרתי בפיזור. הוא השעין את הראש שלי על החזה שלו.
"דני, די. את לא צריכה לדעת. זה בסדר להיות מבולבלת לפעמים." הוא ליטף את ראשי. "וממ, דני ביקש ממני לבקש ממך סליחה."
"הוא לא יכול לבוא בעצמו?!" קראתי בכעס והרמתי את ראשי מכתפו. עכשיו כבר לא היה מגע. "הוא שולח אנשים לבקש סליחה בשמו?!"
"הוא לא התנהג בסדר, אני יודע. אבל עכשיו אתם צריכים לדבר. דני, אתם צריכים להלבין עניינים, אתם לא יכולים להישאר שונאים לנצח."
"אני לא שונאת אותו!" ציינתי. "אני פשוט, כועסת."
"והכעס יעבור לך. לא חבל שתנטרי לו טינה? דני, אני משאיר אותך איתו, בסדר?" הוא כאילו-ביקש ממני את הרשות ללכת, אבל הוא כבר קם.
"דאגי.. אני מצטערת!" קמתי גם אני והדבקתי את הראש שלי לחזה שלו. הוא כרך את הידיים שלו סביבי, ומעכתי את עצמי אליו. אבל לא היה לי אכפת, הרגשתי משהו. הרגשתי משהו.
"על מה?" הוא שאל, כשאני עדיין מועכת לו את הצלעות. יכולתי להרגיש ולשמוע את הלב שלו דופק.
"על.. על הכל, על זה שגרמתי לך לקנא, על זה שברחתי כשאמרת את מה שאמרת. אני לא יכולתי להתמודד עם זה, אבל עכשיו.."
"עכשיו מה?" הוא שאל, כמעט בהתרגשות. עזבתי אותו. עדיין הייתי קרובה אליו, אבל לא מעוכה לחזה שלו.
"עכשיו אני כמעט יודעת מה לעשות." מלמלתי, מסתכלת לו בעיניים ועל השפתיים, לסירוגין.
"מה?" הוא שאל. החזקתי את יד שמאל שלו ביד ימין שלי, והרמתי אותן כך שכמעט יגעו בכתפו.
"את זה." אמרתי, ובשנייה התקרבתי אליו ונישקתי אותו.
* דני מוסרת שהיא לא רוצה שאיזי תהיה חלק מהפיק הזה, אבל זאת דני. אז שתקי
* ואתם מודעים לעובדה שאין לי מושג על מה אני מדברת?
שוב מצטערות 
צ'הוס 33333333333333333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
