נונונונו די, תרביצו לנו, אנחנו חסרות אחריות :(
מצטערת3>
פרק 17
דאגי עצר אותי. "רגע, דני." הוא אמר והרחיק אותי ממנו. הוא נראה מבולבל, והשיער שלו היה מבולגן אבל מושלם, כזה מין רישול מסודר ששיגע אותי.
"מה?" שאלתי והסתכלתי עליו. הוא לא הביט אליי, הוא הסתכל לרצפה בבלבול, הוא לא העז להסתכל לי בעיניים. הוא שתק לרגע ארוך.
"זה לא.. זה לא מתאים, דני," הוא נאנח ורק עכשיו הוא הסתכל אליי. "זה ממש לא מתאים."
"למה? כל עוד אתה מרגיש עם זה נכון..." התקרבתי אליו והנחתי את הידיים שלי בצידי הגוף שלו.
"אז אולי אני לא מרגיש עם זה נכון," הוא הסתכל ישירות בעיניי ושם את ידיו על שלי. אחר-כך בעדינות הוא הזיז אותם. הרגשתי כאילו שהוא לא רוצה אותי, כאילו הוא דוחה אותי.
"אתה לא נהנה?" שאלתי וגיחכתי, כאילו שזה בלתי-אפשרי.
"דני, זה לא קשור להנאה. אני נהנה, אני באמת נהנה." הוא הניח את הידיים שלי בצידי גופו וגיחך. "תאמיני. פשוט, זה לא.. דני, תנסי לתייג אותנו."
"אממ, ידידים?" שאלתי בחצי-חיוך. הוא נחר לשלילה.
"כן, בטח. כאילו שנצליח אחרי כל מה שהיה בינינו." הוא אמר, אני חושבת שהוא רצה לחייך- אבל לא היה לו נעים במצב כזה.
"יזיזים?" שאלתי בצער. מתי הפסקנו להיות ידידים?
"דני.." הוא נאנח, התרחק קצת וחיפש מה לומר. הוא איבד את המילים. "אני אפילו לא יודע מה להגיד."
"מה שאתה חושב." הצלחתי למלמל. הוא שתק לרגע, ורק אז העז.
"אני חושב שזה טיפשי." הוא הודה. לא הבנתי. הרמתי את מבטי והסתכלתי בעיניים שלו.
"מה?" שאלתי, טובעת בעיניים.
"מה שאנחנו עושים." הוא אמר. לא ידעתי מה להגיד. "תראי, אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה."
"מה שקרה..." מלמלתי ביובש. "שאמרת לי.. את מה שאמרת," לחשתי את שלושת המילים האחרונות.
"כן, כשאמרתי לך שאני אוהב אותך." הוא אמר והייתי מופתעת בפעם השנייה לשמוע את המשפט הזה, ממנו.
"אני מניחה שאי אפשר לעשות כלום עם זה." מלמלתי בעצב. "אני חושבת שכדאי שנפנה למקומות אחרים. אולי העתיד שלנו לא אמור להיות ביחד."
"או אולי הוא כן." הוא אמר ותפס לי את הידיים. "דני, תחשבי על זה. עוד לא ניסינו כלום. לכי תדעי מה יקרה אם ננסה."
"זה ייגמר גרוע, זה מה שיקרה!" אמרתי והתיישבתי על המיטה.
"ואולי זה לא." הוא אמר, משולהב. "דני, זה יכול להיות מצוין, פעם אחת, אני ואת- רק אני ואת. מה יש לך להפסיד?"
"ואם זה לא ייגמר טוב?" שאלתי. "זה ייגמר. זה מה שיקרה."
"אוי, דני, פשוט תזרמי." הוא אמר לי, כאילו ברטינה.
"אני לא רוצה לזרום!" צעקתי וקמתי מהמיטה. עמדתי מולו. "ראית את אימא שלי? היא זרמה, כל החיים שלה היא זרמה, ותראה איפה היא עכשיו!" צעקתי. "מתה, זה איפה שהיא. נרקבת בקבר האפור והחלק ההוא כבר פאקינג 4 שנים! כן, 4 שנים, תנסה אתה לחיות בלי אימא 4 שנים!" הוא שתק, משתתף בצערי? עצוב בחלקי? או נבהל מכעסי? הוא השפיל את מבטו, כנראה לא יודע מה להגיד. "אל תרחם עלי. לא סתם לא סיפרתי לאף-אחד את זה." מלמלתי. התמודדתי עם כל-כך הרבה דברים היום, רציתי פשוט לשכב לישון. הוא הרים את הראש.
"דני." הוא מלמל בלחש.
"מה?" שאלתי בעייפות.
"לא. דני," הוא מלמל ברמיזה. הסתובבתי אחורה. דני עמד בדלת, מחכה. הוא נראה טעון-רגשית, כאילו הוא עומד להתפוצץ בעוד רגע אם לא נדבר.
"דני." הוא אמר בקול מתוח. כולם כל-כך דרמטיים שזה הורג. "אני צריך לדבר איתך," לא היה לי האומץ להגיד לו לא. התגעגעתי אליו, אני חושבת. החזרתי את המבט לדאגי. אפילו לא ידעתי מה לסמן לו. הוא שאל אותי בלי קול "זה בסדר?" לרגע ארוך לא עניתי, ורק אז הנהנתי חלושות. הוא הנהן אליי גם. השפלתי את מבטי וראיתי אותו מתרחק ממני. חיכיתי שדני ידבר, היה ברור לי שדאגי כבר יצא. הדלת הייתה פתוחה, הרגשתי את הקור הנכנס, אבל לא ידעתי איפה דני בכלל.
"צריך לדבר?" שאלתי, בשקט.
"חייב לדבר." הוא אמר. הייתה לי הרגשה שהוא התקרב, אבל לא יכולתי להיות בטוחה. "אממ. דני," הוא נאנח. "תראי, אני מצטער."
"על מה?" שאלתי. שיודה בזה שהוא גבר, חרמן, ילדותי ומפגר. שפגע בי. שאני אוהבת.
"על שעשיתי את מה שעשיתי. שפגעתי בך. ש, שלא היה לי האומץ להגיד סליחה אחר-כך. שאני כזה דביל. שאף פעם לא הקשבתי לך באמת. שאני לא אוהב אותך. ויש עוד, להמשיך?" הוא אמר, ברכות אמנם- אבל זה כאב. הוא לא אוהב אותי?
"אז מה עשית איתי? שיחקת בי?" הסתובבתי עכשיו. לא יכולתי שלא להביט לו בעיניים, להכשיל אותו עם העיניים השורפות שלי.
"ברור שלא!" הוא אמר, ונראה יותר חזק ממני. הוא הרגיש מספיק בנוח להתקרב. "לא רציתי לפגוע בך. ברור שלא, אני אוהב אותך בתור ידידה. אולי, אני לא יודע, אולי היממת אותי והרגשתי שאני אוכל להתאהב בך. זה לא הלך, אבל את עדיין חשובה לי. כמובן שאת חשובה לי. וטוב לי איתך. אני לא התכוונתי, באמת שלא, אני בסך-הכל גבר ו-"
"אז מה, גם דאגי בסך-הכל גבר ואתה לא ראית אותו הולך ומנשק זונות אחרות!" אמרתי בכעס.
"דאגי לא כל-כך גבר," הוא גיחך. אני יודעת שזה היה אמור להיות בצחוק והכל, אבל פשוט לא יכולתי לצחוק על זה כשדאגי הוא היחיד שתמך בי אז. הוא הבחין שאני לא צוחקת, רק רוצה לצרוח עליו שדאגי הוא הגבר היחידי פה. הוא נאנח. "דני, עזבי אותה, זו לא רק אשמתה. גם אני הייתי בנשיקה הזאת, את יודעת. וזה בסדר לכעוס עליי, אבל-" הוא התחיל וקטעתי אותו.
"לכעוס עלייך?" שאלתי ברכות. "חס וחלילה שאני אכעס עלייך. אני לא כועסת, דני," בנקודה הזו הקול שלי כבר התגבר, לא יכולתי לעצור את זה. "אני רותחת, אני פגועה, אני המומה, אני ז ו ע מ ת. אני לא סתם כועסת!"
"וזה בסדר," הוא לא נראה מופתע במיוחד מכל הנאום העצבני הזה. כמעט כאילו הוא רגיל, וזה היה מאוד יהיר מצידו. "אבל כמה זמן תוכלי לשמור טינה, דני, אה?" הוא הכשיל אותי. הייתי בטוחה, שכמו כל הבנים הוא ישליך את עצמו על הרצפה ויתחנן לסליחתי.
"כמה שצריך עד שתבין שאני לא אסלח אף פעם. ועכשיו," אמרתי, והקול שלי קצת רעד, אבל לא נראה לי שהוא שם לב. "תלך מפה."
"לא, דני, אני לא אלך. פעם אחת את תתמודדי עם זה בלי בריחות. אני רוצה לדעת מה קורה פה. אני רוצה לשמוע ואני רוצה לסדר את העניינים. ואת תתמודדי עם זה כמו שצריך. מספיק לברוח." הוא אמר והאמת שזה נשמע דיי הגיוני. אבל לא יכולתי להסכים איתו.
"ואני לא רוצה לסדר את זה. מספיק לסופים הטובים של 'דני ודני השלימו ובום נשיקה!' אני לא רוצה שז-" אמרתי וכנראה משהו שכנע אותו, כי באותו רגע הוא התקרב אליי והדביק לי נשיקה. בשנייה הראשונה הייתי מופתעת; אחר-כך הרגשתי נפלא; ואז כעסתי, מה הוא חושב לעצמו? שככה אני אסלח לו? והכל יהיה בסדר? אחרי כל מה שקרה? מה הוא חושב, שאני כמו הזונה שלו? אני לא אסלח לו כי הוא מנשק, גם אם הוא מנשק טוב! אז דחפתי אותו אחורה, וכמעט צרחתי. זה היה טוב, טוב מדיי, אהבתי את זה, אבל הייתי חייבת להישאר קרת-רוח. לא ידעתי אפילו איך להגיב, הסתכלתי לצדדים כמו משוגעת, ובאותו הרגע, שהייתי הכי שבורה נפשית ומבולבלת, הוא התקרב אליי, ברכות- בעדינות, כאילו שאני איזה זבוב קטן שהוא מפחד לפגוע בו. הרגשתי כל-כך קטנה, כל-כך טוב... הוא הניח את היד שלו על הלחי שלי בעדינות, ואת היד השנייה כרך מסביבי. הוא פשוט ידע איפה לשים את הידיים, איך לחבק אותי, איך לאחוז בי, שאני מרגישה כזו קטנה ושברירית בזרועות שלו שאני נמסה. הייתי בטרנס מוזר של שמחה מעורבת בפחד, בלבול וחוסר ידיעה. הוא התקרב אל הפנים שלי, השפתיים שלו היו מרחק 5 ס"מ משלי, וגם אם רציתי לזוז לא יכולתי. הייתי נעולה על חזהו. קפאתי כמו אבן. הוא נשם, יכולתי להרגיש את האוויר החם על השפתיים שלי. הוא היה כמו סם, הוא היה ממכר, ברגע שכבר נגעת – את מסומנת. את שלו. להרגשה הזו היו שני צדדים- טוב מאוד, כמעט מושלם, וגרוע. הוא הניח את השפתיים שלו ברכות על הצוואר שלי, ונישק אותו. הוא עשה לי צמרמורת בכל הגוף, הרגשתי את זה עולה מקצה האצבעות שלי עד לשערה הכתומה האחרונה על הראש שלי. לא יכולתי להתכחש לעובדה שאני מאוהבת בו, שאני מאוהבת בזה. הרעיון של לצאת עם דאגי נראה רחוק יותר משנייה לשנייה. קיוויתי שהוא לא ייכנס. הוא עלה לאט-לאט מהצוואר שלי, לקו הלסת שלי, ללחי שלי, למצח שלי ומשם לאוזן שלי. "הלב שלך דופק מהר, ידעת?" הוא לחש. הרגשתי שאני מסמיקה ובשנייה השפתיים שלו היו על שלי. זה היה שונה ממקודם, לא יודעת למה- לא יודעת איך או במה, פשוט שונה- כאן הרגשתי שבאמת אכפת לו. כאילו שהוא באמת צריך אותי.
אוהבות ודני שר אופרה מדהים. אהאעא! xx
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
