הלב שלי המשיך לדפוק, כל-כך חזק שפחדתי שדאגי ישמע. "הו, כן," אמרתי ופניתי לכיוון המקלחת. "אממ, זאת אני," נכנסתי, נעלתי את הדלת והתיישבתי על האסלה.
"היי, תקשיבי, מצאנו פה בית מקסים בשבילך, יש נוף מדהים! הבית דיי גדול, אבל יתאים לך. מה את אומרת?" הוא שאל בהתלהבות.
"אממ, אני יכולה לראות אותו?" שאלתי בחשש.
"כן, אבל תביאי פנקס שקים, כי אני יכול להתערב שאת תשכרי אותו!" הוא קרא.
"אל תהמר על זה," מלמלתי לעצמי והגברתי את הקול. "אוקיי, טוב, מתי לבוא?"
"עכשיו. מתווך דירות מחכה לך שם," הוא אמר, נתן לי את הכתובת ושנינו ניתקנו. פתחתי את דלת הכניסה עם לב כבד, לא רציתי לעזוב, אבל הייתי חייבת. כאב לי הלב כמו שלא כאב לי מעולם, משהו קר שטף את כולי מבפנים ונכנסתי לחדר. המיטות היו מסודרות אבל דאגי לא היה שם. לא ידעתי אפילו איך להתחיל לחשוב על לספר לו על זה. לקחתי בגדים מהארון, התקלחתי מהר, לקחתי את הפלאפון וירדתי למטה. הבית היה ריק, טום, הארי ודני יצאו לאן-שהוא, רק דאגי היה בבית והוא הסתכל בטלוויזיה. הוצאתי אדוויל מהארון, מילאתי כוס במים ולקחתי כדור.
"לאן את יוצאת?" הוא שאל וקם. לחשוב על תירוצים, לחשוב על תירוצים.
"אממ," לא עלה לי כלום לראש. הראש שלי היה מרוקן פשוט. "המתווך התקשר אליי.. יש להם דירה נחמדה להראות לי," כאב לי הראש.
"את עוזבת?!" הוא שאל שוב, מופתע כמו בפעם הראשונה.
"אני... כבר אמרתי לך," מלמלתי, חוששת.
"אבל, חשבתי שתישארי... אחרי מה שהיה," הוא הסמיק.
"אני.. דאגי, אם אני אעזוב או לא, זה לא בגללך. אתה יודע את זה, נכון?" השפלתי את הראש.
הוא התקרב אליי. "אני לא רוצה שתעזבי," הוא אמר בעצב.
"אני לא רוצה לעזוב," אמרתי והחזקתי את היד שלו. "אבל אין ברירה. לא עוד." "דני.." הוא התחיל להגיד אבל שמתי את אצבעי על פיו ,הוא נאנח וחיבק אותי "אני לא יכול בלעדייך" הוא לחש לתוך אוזני. "אל תדאג" אמרתי וחיבקתי אותו עוד יותר חזק. "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
הוא התנתק ממני בעדינות והשפיל מבט בעצבות. "היי, דאגי.."
"אני כזה טיפש-"
"לא, דאגי.." נאנחתי. כאב לי לראות מה עשיתי לו. "אתה לא טיפש, אתה חכם, אני... אתה דאגי-מן, לא?"
"אני דאגי-מן האידיוט." הוא אמר בשקט. "טוב, אממ, אני הולך."
"לאן?!" שאלתי. הוא נאנח והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
"לא יודע, דני. לחשוב," הוא אמר בפשטות וטרק את הדלת מאחוריי. נבהלתי וקפצתי מהטריקה, אפילו שראיתי את זה בא. זה הלך פחות טוב משציפיתי. נאנחתי, הראש שלי עדיין כאב, למרות האדוויל. ידעתי שהימים הבאים יהיו קשים עוד יותר, וניסיתי לחשוב על תוכניות ל-איך אני אסדר הכל, איך אני אלבין ואיישר הדורים.
'לחשוב'? על מה יש לו 'לחשוב'? אני זאת שצריכה 'לחשוב'! טרקתי גם אני את הדלת מאחוריי והתחלתי ללכת לכיוון ה"דירה" שהמתווך הציע לי לשכור. אחרי חצי-שעה של הליכה הגעתי למסקנה שאני באמת צריכה לעשות רישיון נהיגה, הרגליים שלי הורגות אותי. באמצע הדרך ראיתי את ליאן, המזכירה שבאה עם דאגי למסיבת האלווין של החברה. היא חייכה אליי ועשתה לי שלום. חייכתי חיוך מאולץ ויבש לחלוטין ועברתי לידה באדישות. היא עצרה אותי. היא הייתה באמצע שטיפת המכונית שלה, או משהו כזה.
"היי, את הולכת לאן שהוא?" היא שאלה בחוסר טאקט. לא, אידיוטית, סתם יצאתי מהבית.
"ממ, כן, בערך," אמרתי.
"לאן?" היא התעניינה. פרטיות???
"אממ, סתם," הכי לא היה לי כוח לריב איתה עכשיו. לא עם הטיפשה הזאת. "לחפש דירה."
"את עוברת מהבית של הבנים?!" היא נראתה בהלם. "וואו, למה? את ודני זוג כל-כך יפה! רגע, הוא עובר איתך?" היא התלהבה. "אוי, איזה מדהים!"
"היי, תירגעי!" צעקתי עליה. היא השתתקה מיד. "ליאן, אנחנו כבר לא זוג, אבל אם כבר מדברים על זוגות... מה איתך ועם דאגי?" ניסיתי להוציא ממנה כמה שיותר פרטים. הם התנשקו כבר?
"אני ודאגי? אנחנו לא זוג!" היא נראתה המומה. מהבית יצא גבר בשנות ה-20, עם שיער חום יפה ועיניים חומות ממגנטות. הוא לבש גופייה כחולה שהבליטה את השרירים שלו, וג'ינס מושלם עם קרעים. הוא נישק אותה נשיקה חפוזה והם עמדו מחובקים מולי. היא הראתה לי טבעת זהב עם יהלום גדול ויפה. "זה רובי, אנחנו נשואים כבר כמה חודשים."
"נ...נשואים?!" הייתי מופתעת. היא הייתה בת, בערך 19-20. הם חייכו ואז רובי הלך להוציא משהו מהמכונית. "וואו. אז למה יצאת עם דאגי למסיבה?"
"לא חשבתי שהוא מתכוון שאני אהיה ה-דייט שלו, חשבתי סתם ידידה ושנלך ביחד למסיבה. אני חושבת שהוא השתמש בי, הוא כל הזמן הסתכל מאחורי הכתף שלי שרקדנו." היא לחשה, מכופפת אליי. ואז היא התרוממה. "אז נדבר, כן? שמרי על קשר."
"בהחלט!" אמרתי מעודדת יותר. "נתראה,"
"להתראות." היא חייכה והלכה אל החבר.. סליחה, הבעל שלה. המשכתי ללכת, המקום שאמרו לי לבוא אליו לא היה כל-כך רחוק מהבית של ליאן. הגעתי לדירה, וזו לא הייתה דירה בכלל. זה היה בית, דיי גדול, עם גינה יפה ומקום חנייה. מרחוק ראיתי כבר שני אנשים עומדים ליד הדלת ומתווכחים\מדברים. לא יכולתי לקבוע כי לא שמעתי על מה הם דיברו ובאיזה טון. שהתקרבתי ראיתי שאחד מהם בערך בגובה שלי, ונראה זקן, ואחד גבוה ממני בהרבה, והוא נראה בגיל שלי. למה צריך שני מתווכים?
"אוקיי, שלום דני!" הזקן חייך אליי. "אני רוברט!" הוא אמר ולחץ את ידי. "זה רוי. רוי," הוא פנה אל הגבר לצידו. "זו דני."
"שלום," אמרתי ולחצתי לו את היד.
"הי," הוא אמר באדישות.
"טוב, כנראה שאתם הולכים להיות שותפים!" אמר רוברט בשמחה. "אם דני תחליט שכן, והיא לוקחת את הבית המהמם הזה אתם תהיו שותפים!" הוא אמר בחיוך. אני הובכתי, שותפה?? עם בן? ואם הוא פדופיל והוא יאנוס אותי בלילה? ואם הוא רוצח והוא ירצח אותי בלילה? ואם הוא מעשן והוא יעשן? בלילה?! רוברט הכניס את שנינו להסתכל על הבית, והבית היה מדהים. הוא היה מעוצב מהמם, והיה מטבח גדול (כמו שאני אוהבת!), חדר אחד עם מקלחת ושירותים לו, וחדר אחד עם מקלחת ושירותים לי. חוץ-מזה היה גם סלון דיי גדול ועוד חדר ריק. הבית היה מקסים. הייתי חייבת לקחת אותו. רוי גם נראה די מרוצה. הוא העביר לי מבט והרים גבות בהבעת "תיקחי אותו?" ואני הסמקתי והשפלתי את הראש. הו, אם אני אקח את הבית הזה זה יהיה מביך.
אני צריכה לחשוב על זה........
*נ"מ דאגיייייD:*
טרקתי את הדלת מאחוריי. לא התכוונתי לטרוק אותה, לא התכוונתי שהיא תעשה כל-כך הרבה רעש אבל היא פשוט נטרקה לי בידיים. כל-כך כעסתי ולא רציתי להוציא את זה עלייה, אז הוצאתי את זה על הדלת.
אוח! איך היא יכולה לעשות לי את זה? אחרי שאני מאוהב בה במשך שנתיים, אחרי שאנחנו החברים הכי טובים במשך שנתיים, אחרי הנשיקה המדהימה הזאת שהייתה לנו! נאנחתי בעצב. הכל קורה דווקא לי. לא היה לי מושג איפה דני וטום והארי ולמען האמת גם לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב על דשא ירוק באיזה שהוא מקום מבודד, להסתכל על השמיים הכחולים ולשמוע את השקט. התגעגעתי לשקט. מצאתי איזה פארק נידח באיזו סמטת רחובות ונשכבתי שם על הדשא. עצמתי עיניים ורק אחרי כמה דקות פקחתי אותן והסתכלתי לשמיים. הם היו אפורים. היו עננים כבדים שמבשרים שעוד מעט ירד גשם (בלונדון זה לא מפתיע!) והשמש בכלל נעלמה.
מתישהו אחרי כמה זמן שפקחתי את העיניים גיליתי שאני כולי ספוג במים, שהשמיים שחורים ושהומלס הומו שוכב לידי. קמתי מהר בבעתה ורצתי הכי חזק שאני יכול. כשיצאתי מהפארק התנשמתי לרווחה. חיפשתי את הפלאפון שלי בכל הכיסים ונכנסתי ללחץ שלא מצאתי אותו. אחרי רבע שעה של דאגה נזכרתי שבכלל לא לקחתי אותו וקיללתי את עצמי. פתאום דאגתי לדני, איפה היא? כבר כמה שעות שהיא לא בבית.
תגובות ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
