היו (:
כאן דניייי שבמצב רוח סבבה אגוזים אחרי שיעור פיתוח קוווול *-*
היה מעייף אבל כייף D: לסיכום אינלי ריאות XD
אז הנה הפרק המיוחללללל :
פרק 15
חיבקתי את ספל התה. "ואז הוא צעק שהוא אוהב אותי," אמרתי באדישות והרמתי את הספל. "אתה מבין?! אנחנו חברים הכי טובים בעולם במשך שנתיים, הוא יודע את כל הסודות שלי, הוא ממש כמו אח שלי, ופתאום הוא צועק לי שהוא אוהב אותי?!" כעסתי עליו. למה הוא עושה את זה? עכשיו יהיה מביך כפול מיליון מאשר שהיה עם דני.
"אאוץ'." אמר רוי. מסכן, אנחנו מכירים שעתיים וכבר אני מפילה עליו את סיפור חיי.
"מצטערת, אני חופרת לך... לא משנה," מלמלתי במהירות.
"לא-לא, את לא חופרת לאף אחד. פשוט, אני לא מצליח להבין אתכם." הוא גיחך לרגע וסידר את הכובע על הראש.
"משהו מצחיק אותך?" רטנתי בכעס.
"כן, דני." הוא הסתכל לי בעיניים. "מה שמצחיק אותי זה שאת לא יכולה להתמודד עם הרגשות שלך אליו."
"מה?" שאלתי, לא מבינה.
"בדיוק!" הוא אמר בנחישות. "לפי מה שסיפרת לי בשעה האחרונה, דני, כל פעם שאתם מגיעים לשיחה כזאת או למשהו כזה, את בורחת לו. תתמודדי, תתבגרי!"
"סליחה?" הרמתי גבות. "אתה אומר את זה לי?! אתה בכלל מכיר אותי?! אתה יודע מה אני עברתי בחיים שלי?!"
"לא, אני מצטער, אני מצטער," הוא חזר בו. "את צודקת. אולי תספרי לי,"
הרמתי גבה ומצמצתי. "אתה חושב."
"ו- תני לי לנחש, אני רק חושב, נכון?" הוא אמר. הסתכלתי עליו.
"כן. אוקיי, מוזר." אמרתי ושיחקתי עם הנזם שלי. "לא משנה, בוא נעבור נושא."
"את רואה- את עושה את זה שוב."
"עושה מה?!" הצטדקתי.
"חושבת שאם תשני נושא אז תפסיקי להרגיש את מה שאת מרגישה. לא שאני אומר שזה לא טוב. לחשוב זה סבבה, למעשה. אבל זה לא נכון, כי את לא תפסיקי. מניסיון."
"כן? כמה נשים לך היו בחיים כבר?" שאלתי בכעס ותוכחה. פתאום הוא השפיל את המבט שלו והזיז את הפה שלו מצד לצד.
"אחת." הוא אמר בשקט וסובב את הכפית בתה שלו.
"אתה רואה? אז איזה ניסיון היה לך?" אמרתי בכעס. הוא שתק. "משהו קרה?" שאלתי אחרי כמה דקות שהוא לא ענה. הוא הניע את הראש בשלילה וחייך. יכולתי לראות שזה חיוך שקרי, הוא משקר.
"לא, אני בסדר." הוא אמר. "טוב, נראה לי שאני צריך ללכת."
"בסך-הכול שש וחמישים, תלך כבר עכשיו?" שאלתי.
"כן, טוב אני צריך לארוז." הוא אמר וכבר קם. קמתי אחריו.
"תכננת שנהיה פה רק 20 דקות?" שאלתי.
"לא. אני רוצה ללכת." הוא אמר בכנות ותפס את הכיסא.
"למה? מה הבעיות שלך?" שאלתי גם אני בכנות. הוא הסתכל עליי והרים גבות.
"אין לי בעיות. אני רוצה ללכת. אני לא יכול?" הוא אמר בקול רוטן.
"לא. עד שלא תגיד לי מול מה אתה מתמודד-" מלמלתי.
"הייתה לי רק אחת, והיא הלכה. בסדר? אני יכול ללכת?" הוא שאל, מעוצבן, והסתכל לצדדים בלחץ כאילו מישהו הולך לרצוח אותו.
"אז היא הלכה. אתה יודע כמה בנים נפרדו ממני?" אמרתי.
"לא, היא הלכה. היינו אמורים להתארס ... בערב שבו היא מתה." הוא אמר, והזיז את הכיסא.
"אוי." מלמלתי בשקט. "אוי. אני מצטערת, אוח אני כל-כך טיפשה!"
"כן.. ז'בסדר," הוא אמר במהירות.
"תקשיב, אני מרגישה רע.. אולי נלך לאן שהוא, אם בא לך, אני רוצה לשמוע." לחצתי עליו.
"אממ, אני לא יודע.. אני לא אוהב לדבר על זה," הוא מלמל בעצב. פתאום הוא השאיר שטר של 20 על השולחן ותפס ביד שלי. "בעצם, בואי, יש לי מקום טוב."
*נ"מ דאגי*
"מה? מה? מה? וואו, אני לא מאמין שזה קרה!!!" צעק טום. הארי בא אחריו ונתן לי צ'פחה על הגב.
"כל הכבוד, אחי! אחרי שנתיים וקצת, אתה סופסוף אומר לה את זה." הוא אמר.
"כן, וואו, לא ציפינו לזה. אתה נשמעת כזה חזק, כאילו אתה מסוגל לעמוד בזה." טום אמר וטפח על כתפי. "כל הכבוד, בן אדם. בכנות? לא חשבתי שתוכל."
"כן, וראית כמה טוב זה הלך לי? אני ממש מרגיש הרבה יותר טוב. עכשיו לא נוכל להיות ידידים בכלל. אני צעקתי עלייה. צעקתי עלייה שאני אוהב אותה. זה נשמע לך הגיוני?" שאלתי.
"לא, לא ממש. אבל עכשיו היא תדע את זה, ולך תדע מה יהיה בהמשך. תן לזה זמן," אמר הארי.
"נמאס לי, הזמן לא עושה כלום. הוא רק מכאיב יותר ויותר בכל יום. בכל יום שהיא לא פה איתי." אמרתי בכעס ומי אם לא דני יצא מהחדר שלו.
"אממ..." הוא מלמל והסתכל עליי. התעלמתי ממנו, אבל הוא המשיך להסתכל עליי. טום והארי פתאום הלכו משם. "דאגי, אנחנו יכולים לדבר? שמעתי הכל."
"אין לנו על מה." אמרתי בשקט.
"יש לנו, דאגי. יותר מדיי," שתקתי לרגע. לא ידעתי מה להגיד. הוא פגע בה. ובי. "אנחנו יכולים לדבר? בבקשה, אני לא רוצה שנפוצץ את העתיד של הלהקה הזאת בגלל ריב אידיוטי על סתם בחורה."
"היא. לא. סתם. בחורה!!!!" קראתי. "היא פשוט מושלמת, היא מדהימה ומהממת וחכמה ומצחיקה, היא יכולה לגרום למצב רוח שלך להתהפך בשנייה, היא חברה אמיתית!" אמרתי לו.
"אז אנחנו יכולים לדבר?"
*נ"מ דני הבת*
"אז... איך היא מתה?" שאלתי בשקט. ישבנו על הספה בבית שלנו. שלנו.. היה קשה להתרגל. האח דלק וחימם אותנו.
"היא התאבדה." הוא אמר בפשטות וסידר את הכפפות שלו. "תלתה את עצמה,"
"התאבדה? למה?" שאלתי בהפתעה והסתכלתי קדימה. הוא קם ופנה למטבח. הוא הביט חבילה של בירות והביא לי אחת. סימנתי לו שאני לא רוצה, הוא הנהן ולקח אחת לעצמו.
"כי.. הייתה לה ילדות קשה. היא סבלה," הוא מלמל. "היה לה קשה."
"ומה איתך?" שאלתי. "היא לא חשבה עלייך?" הצצתי בו. הוא הביט למטה, לנוף. יד אחת שלו החזיקה את הבירה ברפיון, והשנייה הייתה על הברך שלו. הוא גיחך לרגע והחיוך נשאר לו על הפנים לשתי שניות. אחר כך הוא לקח שלוק מהבירה והסתכל לתוך העיניים שלי. לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אבל הן היו חומות- עם נקודות ירוקות בוהקות. הן היו מיוחדות, וסביב האישון היה קו תוחם כתום-חום.
"היא חשבה עליי. היא חשבה רק עליי. היא אמרה," הוא לקח עוד שלוק מהבירה. "שאני יותר מדיי טוב בשבילה. שאני לא צריך להיות איתה, כי היא מרושעת בשבילי. לא משנה מה עשיתי כדי לשכנע אותה שאני צריך אותה יותר ממה שהיא צריכה אותי, היא בכל זאת... התאבדה,"
"מתי? כמה זמן הייתם ביחד בכלל?" שאלתי.
"הכרנו בגיל 14, היא בדיוק נכנסה לבית-ספר שלי כילדה חדשה. היא הייתה מיוחדת. היה לה, לוק, אחר. אף אחד לא היה חבר שלה, היא לא טרחה להתחבר לאף אחד, התיכון היה מקום מסוכן בשבילה. גדול מדיי, המוני מדיי. הרבה פגעו בה. חוץ ממני. אני אהבתי אותה, אוו, כמה שאהבתי אותה. יותר מדיי, אני יודע. הכרתי אותה יותר ממה שהיא הכירה את עצמה." כמו שאני מכירה את דאגי? "יכולתי להסתכל לה בעיניים ולהבין מה שהיא מרגישה. לא נמאס לי ממנה, אף פעם לא נמאס לי ממנה." כמו שאני מרגישה עם דאגי? "זה היה מדהים כמה שאהבתי אותה. היינו זוג במשך 4 שנים לפני שהחלטתי להציע לה נישואים. כמה ימים לפני שזה.. קרה, יכולתי לראות שמצב הרוח שלה רע. היא לא הייתה אוכלת ימים. היא הייתה רזה, דקה, יותר ממך. היא לא הייתה מחייכת, עזבה את העבודה שלה, לא נפגשת עם אנשים. היא לא הייתה מחבקת אותי. נבהלתי, אבל אחרי כל ההתקפים שהיו לה בשנים הקודמות, חשבתי שזה נורמאלי. שזה יעבור. עד שהגיע ה-22 לספטמבר. והיא.. טוב, היא תלתה את עצמה בזמן שהייתי בעבודה." הוא אמר ולקח שלוק מהבירה.
"וואו. רוי, זה הרבה לתלות על הכתפיים שלך. האחריות עליה, רגשות האשם. האהבה. אני מצטערת," מלמלתי וחיבקתי את כתפו. לא ידעתי מה עוד להגיד. רציתי לבכות.
"אני יודע שאין לך מה להגיד. זה בסדר. אני רגיל. אז עזבתי את העבודה, עזבתי את הכל- חברים, משפחה. עזבתי את כל מה שבניתי, את כל מה שהיה לי. ובמשך שנתיים ככה חייתי. ואז החלטתי שמספיק. התגברתי, עברתי ללונדון, קניתי בית, כמו שאת רואה. הכרתי אנשים חדשים. אני כמו סים חדש," הוא צחקק. "רק חסר מי שישחק בי." הוא השפיל את ראשו ושיחק עם התווית של הבירה. "את יודעת," הוא הרים פתאום את הראש והסתכל לי בעיניים. "את מזכירה לי אותה.. השיער שלך," הוא העביר את היד שלו על השיער שלי. "העיניים שלך..." הוא הביט לי בתוך העיניים. "האף שלה. קטן, וסולד." הוא צחקק והחזיר את המבט לבירה. הוא קילף את התווית. "השפתיים שלה..." כאן היה רמז ענק ל"דני תקומי לפני שהוא מנשק אותך". אבל לא יכולתי לזוז. מה הוא עבר, מסכן. הייתי נטועה בספה. הוא צחק לעצמו, צחוק קצר ועמום. "נראה לי שאני אלך לישון. אני עייף מת." הוא קם, הניח את הבירות בחזרה במקרר ופנה לכיוון החדר הריק שלו.
"לילה." אמרתי, מסתכלת על התווית של הבירה על השולחן. "לילה."
תגובובובובות ? *-*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
