אלוהה אנשי כדה"א (:
איזה מילה מגניבה, כדה"א, חוחוחD:
אז היום פרק 6, יום שלישי פרק 7, ויום חמישי פרק 8. פשש, נחנו חייבות להמשיך לכתוב (דני!)
פרק 6
קפצתי את המדרגות 2-2 עד שהגעתי ל"זירה". ציפיתי לראות את דאגי יושב בצד עם חתך או לפחות קצת דם, ואת הארי וטום מחזיקים את דני, כמו תמיד, שדני התחיל מריבה עם אחד מהם. אבל דאגי כנראה החליט להחזיר לו, והם התקוטטו כמו שני ילדים קטנים. הארי וטום ניסו לעצור אותם, אבל זה לא נחל הרבה הצלחה. "דני!" קראתי בדאגה. מה הדבר הזה חושב, שהוא מרביץ לחבר שלי?! "דאגי!" קראתי שוב, אבל לאף אחד מהם לא היה באמת אכפת.
"חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן!" דאגי קרא וחבט בדני. דני נראה כועס והשפה שלו התחילה לדמם.
"תשלים עם זה שמישהי לא רוצה אותך סוף-סוף, ילד!" קרא דני וניסה לחבוט בדאגי, אבל השני התכופף וניצל מהאגרוף שלו.
"סוף-סוף?!" דאגי צעק. "על מה אתה מדבר?!" הוא עצר וכאן דני חבט בו והעיף אותו אחורה, אל שולחן הקפה.
"דאגי!" קראתי בפאניקה. "אלוהים, דני, תפסיק! אתם מתנהגים כמו מטומטמים! תראו איך אתם נראים!" קראתי והצבעתי עליהם. לדני היה חתך די עמוק בשפה שדימם וחתך ארוך בגבה. דאגי ישב על השולחן עם דם לאורך כל הלחי שלו, ובכלל כל הפנים שלו היו אדומות. בינתיים, טום תפס את דני והארי עזר לדאגי לקום. ובמפתיע, אחז אותו כך שלא יוכל לזוז. נשמתי לרווחה ונאנחתי בכעס. "אני ממש כועסת עליכם, שתדעו." קראתי בכעס ויצאתי מהבית, טורקת אחריי את הדלת. לא ידעתי למי ללכת, אז פשוט המשכתי ללכת ונשמתי את האוויר הצח בכעס. לא ידעתי למי לצפות שיצא, לא ידעתי בכלל את מי אני רוצה לראות. הראש שלי כאב ורציתי רק ללכת לישון ולא לקום.
נאנחתי שוב והתחלתי לבכות, בפעם השלישית היום. הדמעות יצאו ויצאו, כל אחת יותר גדולה מהשנייה, כל אחת יותר מכאיבה מהקודמת. לא הפסקתי לבכות, לא ידעתי מה אני צריכה, לא ידעתי מה אני רוצה. הרגשתי כל כך בודדה מוקפת בכל-כך הרבה אנשים. פשוט הלכתי והלכתי, לא יודעת איפה אני, בוכה בלי יכולת להפסיק. נהיה קר וגשם התחיל לרדת, מקפיא אותי. רציתי שטום יתקשר ויבוא לקחת אותי. רציתי חיבוק לילי מדאגי. רציתי שדני ינשק אותי ויהיה לי חם כמו מקודם. רציתי דברים שכבר נהרסו, והתחרפנתי. התיישבתי על אבן, ספוגה במים, מבולבלת.
-בינתיים בבית מקפליי-
דאגי הסתובב מצד לצד בדאגה. "איפה היא.." הוא מלמל. פתאום הצלצולים נפסקו, והוא התמלא תקווה. "שלום, הגעתם לתא הקולי של.." אמרה המזכירה. דאגי נאנח וניתק. "טום, היא לא עונה."
"תן לה קצת זמן, דאגי!" הארי קרא.
"יופי, עכשיו אתה מרוצה?!" קרא דני.
"אני?! אם לא היית מצרפת לה את הצורה אז לא-" דאגי צעק.
"מה הבעיה שלך?! אנחנו חברים, מה הבעיה שנתנשק?!" קרא דני. דאגי נאנח בשקט, התעלם וניסה שוב.
"שלום, הגעתם לתא הקולי של.." המזכירה ענתה שוב. דאגי נאנח. "דני.." הוא שתק, לא יודע מה להגיד. "תחזרי, בבקשה. את מפחידה אותנו. תחזרי," הטון שלו היה מתחנן. "בבקשה."
*נ"מ דני הבת*
"תחזרי," שמעתי את הקול של דני בתא הקולי. "בבקשה." הטון שלו היה מתחנן. הלוואי שלא הייתי צריכה לעשות את זה. התיישבתי על ספסל שהיה די יבש וחשבתי על מה להגיד שאני אחזור הביתה. אולי אני לא אגיד כלום, אני אשתוק. אני לא חייבת להם הסברים, הם לא אבא שלי.
-בינתיים אצל מקפליי-
דאגי היה המודאג היחידי. טום והארי כבר מזמן פרשו לישון, ודני ישב מול הטלוויזיה, ביד אחד מחבק את השמיכה, וביד השנייה מחבק את הבירה. דאגי לא הפסיק להתקשר מאז שהיא עזבה. הדם שלו כבר התקרש על הלחי, אבל לא היה אכפת לו. הוא דאג לה.
"טוב. לילה טוב," דני מלמל ועלה לקומה למעלה.
"לילה." דאגי כחכך בגרונו וניסה שוב. הפעם דני ענתה. "דני!" הוא קרא בהלם, ואחרי שתי שניות התאכזב מצליל ניתוק ארוך.
*נ"מ דניאל*
ישבתי על החול, זורקת אבנים על המים, מביטה בשמש שעולה לאט-לאט, עד שהחלטתי ש-12 זה מספיק בשביל להדאיג אותם. וחוץ-מזה, הייתי עייפה. התחלתי ללכת לכיוון הבית. השתוקקתי למיטה שלי. הגעתי אל הדירה ופתחתי את הדלת. אף אחד לא היה בקומה למטה, אבל שמעתי גיטרה מאחד החדרים ונחירות. הצצתי לחדרים. טום, הארי ודני ישנו בחדרים. זה פחות 3 אנשים להתמודד איתם. מכיוון החדר שלי.. ושל דאגי, נשמעו פריטות גיטרה. טוב, בס. לא ידעתי איך להתמודד איתו. נכנסתי לחדר במהירות, מקווה שהוא לא ראה אותי, הוצאתי בשקט פיג'מה מהארון ונכנסתי למקלחת, נועלת אחריי את הדלת. כשיצאתי, ראיתי את הגב החשוף של דאגי ואת הצוואר של הבס שהוא אחז. הוא ניגן סתם משהו חסר-משמעות, עצוב ויפה. נכנסתי למיטה של דאגי, התכסיתי בשמיכה, היה לה את הריח שלו, ואת הצורה שלו ישן על המיטה וכל-כך רציתי שהוא יהיה פה לידי ויחבק אותי. אותו הבוקר נרדמתי בדמעות.
שמעתי את הדלת נפתחת ומישהו נכנס. "דני? בואי, תתעוררי מותק, כבר ערב." שמעתי את הקול של הארי.
"הארי.." מלמלתי והבזקתי מבט למרפסת. דאגי עדיין היה שם והיה כבר ערב. "הוא שם מהבוקר?"
"הוא באמת.. הוא עצוב וכועס והוא דאג לך מאוד, דני.." הוא אמר בעדינות, אבל מה ששמעתי היה 'הוא שונא אותך! הוא שונא אותך על זה שהלכת וגרמת לו לטרוח ככה! הוא בדיכאון בגללך והוא שונא אותך! שונאשונאשונא אותך!' והזזתי את הפה שלי, חושבת.
"הוא לא היה צריך לריב איתו כמו מטומטם," אמרתי בכעס והתיישבתי. "הוא אכל משהו? הוא ישן?"
"הוא נכנס ולקח לעצמו קפה," הוא מלמל והצביע על השולחן הקטן בצד. היא עליו כוס קפה מלא. "ולא נגע בו, כנראה. ולישון הוא לא יכל.. הוא כל הלילה התקשר אלייך, ועכשיו. טוב, הוא לא רצה שתרגישי לא בנוח שאתם ישנים ביחד, ואת קצת ישנת על שתי המיטות," הוא אמר. "בכל אופן תקומי, אחרת לא תוכלי לישון בלילה."
"תודה, הארי. אני כבר קמה," אמרתי בלי להוסיף 'אני גם ככה לא אוכל לישון בלילה'. "תודה." הוא חייך ויצא,
סוגר אחריו את הדלת. דאגי כנראה שמע את הדלת, כי הוא הסתובב והסתכל עליי. במשך כמה שניות הסתכלנו אחד על השני, ואז הוא החזיר את המבט אל האופק וכתב משהו על הדף שלצידו. נאנחתי וקמתי מהמיטה, נכנסתי למקלחת, שטפתי פנים, וכשיצאתי הוא כבר לא היה שם.
*נ"מ דאגי הסעקס*
ירדתי לסלון עם כוס הקפה מלפני 7 שעות שלא נגעתי בה ושטפתי אותה. הקפה כבר הצטבר בתחתית הכוס. את לקחתי כוס נוספת, להכין לי קפה נוסף, שדני ירדה להכין לה גם קפה. היא לקחה כוס, קפה וסוכר וישבה ליד השולחן, רחוק ממני, להכין. לקחתי ממנה את הסוכר והיא השתדלה שלא לגעת בי, וזה דיי כאב. כלומר, עד עכשיו ישנו כפיות ביחד, ועכשיו היא לא רוצה אפילו לגעת בי בשביל להעביר את הסוכר? היא שמה קצת מים חמים בכוס וקצת מים קרים בכוס, ערבבה והתיישבה. הוצאתי עוגה מהמקרר, לקחתי את הכוס שלי והתיישבתי מולה. "עוגה?" שאלתי ולקחתי לעצמי חתיכה. היא לא ענתה, למעשה, היא בכלל לא הסתכלה עליי. אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה היא קמה עם הקפה והניחה אותו בכיור. היא עמדה לשטוף את הכלים שלי ושלה שנעמדתי לידה.
"דני, אל תעמידי פנים שאת לא מכירה אותי, כי זה הדבר הכי נורא שאת יכולה לעשות." אמרתי. היא שתקה לרגע.
"דאגי, אני לא רוצה לדבר. במיוחד לא איתך." היא אמרה, הניחה את הכוס במקום ועלתה למעלה.
מה זאת אומרת לא רוצה לדבר? ולמה במיוחד לא איתי? עם דני היא כן רוצה לדבר?
האלווין, בוקר.
"בוקר טוב, דני." אמר דני. "מה שלומך הבוקר?"
"גרוע," נאנחתי. "כואב לי הראש."
"אכין לך קפה חזק. בואי, קומי. היום האלווין." הוא חייך בשמחה.
"ממש משמח." נאנחתי שוב. "שונאת את האלווין. בא לי להידרס."
"את אומרת את זה רק בגלל ההנגאובר." הוא אמר ונשכב לידי, משחק לי בשיער.
"לא, אני אומרת את זה כי בא לי להידרס." אמרתי. הוא צחק.
"שתקי, אם תדרסי.. מי ינשק אותי בהאלווין על הבוקר?" הוא שאל.
"הארי." אמרתי באומללות.
"הארי?" הוא שאל בהפתעה. "אוי ואבוי."
הסתובבתי לצד השני בעגמומיות.
"דני?" הוא שאל. "הכול בסדר?"
לא עניתי. הוא חיבק אותי וזה הרגיש טוב. "אני בסדר. אני פשוט שונאת את האלווין."
"למה?" הוא שאל. "את כבר שנתיים פה, עברת שני האלווין. תספרי לי."
"לא, דני.. אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי וקמתי. הוא קם אחריי.
"בסדר," הוא שיחק לי בשיער. "לא צריך, יפה." הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו והוא חיבק אותי. "הכל יהיה בסדר. אנחנו נלך יותר מאוחר לקנות לך את השמלה לנשף, וניקח אותך למספרה, ויעשו לך תלתלים."
"מה?" שאלתי והרמתי את הראש. "תלתלים? נשף?"
"אמממ, כן, לגבי זה.." הוא התחיל ואז רץ לשירותים ונעל אותם. דפקתי עליהם בחוזקה.
*נ"מ דאגי*
ראיתי אותה דופקת על הדלת של השירותים וצוחקת. "דני, חסר לך! אתה עוד תצא משם!" היא איימה והתפקעה מצחוק. לא היה לי נעים להפסיק את זה. אני חייב להתגבר עלייה. או לפחות לגרום לה לקנא.
"ארוחת צהריים," קראתי לחדר שלהם ולפני שהיא הסתובבה כבר הייתי בחדר שלי.
אני מתגעגע לנוכחות שלה בחדר ,נשכתי את שפתי התחתונה והרבצתי לקיר.
אני לא יכול שניה בלעדיה ,הדלת שלי נשארה פתוחה קצת וראיתי אותה ואת דני יורדים במדרגות
הוא מחבק אותה מאחורה והיא צוחקת.
אעאעאע, אוהבות33333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
