בית חולים לאחרים

היי כולם...

לא נכנסו הרבה.. אבל כמעט עברנו את הנכנס ה100, וזה דיי נחמד בשבילי כי אף פעם לא הולך לי עם הנושא הזה שנקרא "פרסום הבלוג"..

בכל מקרה... למעטים שכן נכנסו ואוהבים את הסיפור, הרי לכם פרק חדש:

*********

בפרקים הקודמים:

הדס התעוררה לבוקר הראשון שלה במכון להרזיה לילדים ונוער, בזמן שנותר לה לפני שהיה עליה לקום, היא נזכרה במאורעות אמש:

הדס הגיעה אל המכון עם שני הוריה. חני, הפסיכולוגית של המכון, הציגה בפנייה ובפני הוריה את ביתה הזמני והחדש.

לאחר שנפרדה מהוריה בעצב, הכירה את נועה ותמר- חברותיה לחדר במכון. איתן היא עברה את שארית היום ולמדה מעט אודות המכון.

בסופו של היום. היא הלכה לישון ונרדמה. בפרק הזה תקראו על מה שעבר על הדס לאחר שהתעוררה לבוקר הראשון במכון להרזיה לילדים ונוער

****

פרק 2- "אני עוד אצליח"

***

הדס חייכה כשנזכרה כי היום היא תתחיל ללמוד במוסד להרזיה לילדים ונוער, היא עדיין כעסה קצת על שקית הממתקים שבטח סטאר אוכלת בלי סוף כעת אבל חיוכה לא נמחק.

השעון צלצל, השעה הייתה כבר שבע וחצי.

נועה ותמר קמו משנתן בפיהוק קל.

"אני מקווה שישנת בסדר..." חייכה תמר כשראתה לנגד עיניה הנפקחות לאט את דמותה של הדס המחויכת.

"כן, תודה." הדס השיבה, "נועה לא קמה?"

"לוקח לה שעה..." צחקקה תמר וזרקה כרית סגולה על ראשה של נועה, זו זרקה עליה בחזרה כרית ורודה עם תמונה של מיני מאוס וקמה ממיטתה.

נקישה נשמעה על הדלת.

"יבוא!" צעקה נועה בכל ישנוני.

"סליחה שהערתי אתכן, אבל הייתן אמורות להיות כבר ערות..." צחקקה חני בראותה את שלושת הבנות בעיניים חצי פתוחות.

"לא הערת אותנו." העירה תמר.

"בכל מקרה," חני המשיכה, "הדס, תתכונני ובעשרה לשמונה תהיי בחדר 31 בקומת ההנהלה, נועה ותמר כבר יראו לך איפה זה."

הבנות הנהנו. "אני אהיה שם." אמרה הדס.

חני חייכה, יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת, והבנות התארגנו.

***

בשעה עשרה לשמונה בדיוק ולאחר ארוחת הבוקר שלא הייתה מפתיעה במיוחד, כפי שהובטח, עמדו שלושת הבנות בכניסה לחדר 31 בקומת ההנהלה.

"את תסתדרי מפה לבד?" שאלה תמר.

"אני חושבת שכן." הדס חייכה.

"אז אנחנו הולכות, אנחנו ממש מקוות שתהיי בכיתה שלנו." אמרה נועה.

הדס הנהנה ונועה והדר נכנסו למעלית וירדו לקומת הקרקע, משם הלכו לבניין של בית הספר שיש במוסד.

"הגעת בזמן." חני הגיעה מכיוון המסדרון, "זהו חדר המדידות, היכנסי."

הדס נכנסה אחרי חני בהיסוס קל, היא פחדה לגלות כמה היא שוקלת, וחשבה שהיא שוקלת טונות.

-"שלום אממ..."

-"הדס." איש שעמד בחדר החל לומר והדס השלימה אותו.

האיש היה גבוה קומה, בעל תסרוקת מעניינת, שערו אפור היה ועיניו שחורות עמוקות, הוא לא היה צעיר, בערך בשנות הארבעים לחייו, אך חיוכו היה כשל ילד שובב.

"זהו שאול, הוא מודד את גובהם ומשקלם של כל הנערים והילדים שבאים למוסד שלנו ואומר לכל ילד מה משקל היעד שלו." חני הסבירה ושאול הושיט יד לעברה של הדס והיא לחצה את ידו בעדינות.

"עלי על המשקל." אמר שאול, והדס עשתה כדבריו.

"81 קילוגרם..." אמר שאול. הדס כמעט בכתה, היא הרגישה ממש שמנה.

"עכשיו למד הגובה..." אמר שאול והדס הלכה בחוסר חשק למד הגובה.

"מטר שישים ושבעה סנטימטרים." אמר שאול. הדס הרגישה ממש שמנה, אבל ידעה שמתי שהוא יגיד לה כמה עליה לשקול, היא תרגיש נורא יותר.

-"ובת כמה את?"

-"חמש עשרה וקצת."

-"טוב, לפי המדידות את צריכה לשקול... 57 קילוגרם."

דמעות עלו בגרונה של הדס והציפו את עיניה. 'אני בטח אהיה פה שנים', חשבה לעצמה.

"ואת כל זה אצרך להוריד בעזרת ספורט?"

"אל תבכי הדס..." היא שמעה את חני מאחוריה. חני הגיחה קדימה והושיטה ממחטת טישו להדס הבוכייה, "זה לא קשה כמו שזה נשמע, אלו בסך הכוך עשרים וארבעה קילוגרם, ואת תצליחי, אני סומכת עלייך."

הדס חייכה חיוך מתחת לכל הדמעות ומחתה את דמעותיה.

'זה לא יהיה כל כך קשה, במחשבה שנייה...' חשבה לעצמה.

"עכשיו נלך למשהו יותר משמח..." חני אמרה תודה לשאול ומשכה את הדס בידה לכיוון חדר שלושים ושתיים, חדר השמלות.

"זאת רגינה." הציגה את האישה שישבה על כיסא ותפרה במכונת תפירה משהו נוצץ במיוחד שסנוור במעט את הדס ההמומה. לנגד עיניה נראו אינספור שמלות באינספור צבעים, והזוהר המם אותה מאוד.

"שלום, ומי את?" רגינה הושיטה את ידה לעברה של הדס, היא הייתה אישה חייכנית, ממוצעת בקומתה בעלת גוון עור כהה ושיער שחור חלק, עיניה היו ירוקות ועינה השמאלית הוסתרה על ידי הפוני שלה.

"אני הדס." הדס לחצה את ידה של רגינה.

"ובכן, מה הגובה שלך? ומה משקל היעד שלך?"

"מטר שישים ושבע, ואני אשקול 57 קילוגרם, אני מקווה..." הדס השיבה בחיוך.

"תוכלי לבחור שמלות משם." רגינה הצביעה על מתלה לשמלות, היו עליו מספר לא רב אך לא מועט של שמלות, כולן נוצצות ומבריקות.

"אני רוצה את זאת!" הדס הורידה מהמדף שמלה בצבע ורוד בהיר, שהתאים לגוון עורה העדין, השמלה הייתה בעלת שתי כתפיות דקות, כמעט לא נראות לעין, והיא אמורה להגיע להדס בערך עד הברך. השמלה הייתה שמלת שכבות, כלומר, עם הרבה שכבות בד עלייה, היא הייתה עדינה ומתוקה, אבל גם רצינית, שובבה אבל שמרנית, והדס החליטה שזוהי שמלה מתאימה בדיוק בשבילה. 'אחרי שלא יהיו לי ירכיים גדולות כל- כך' חשבה לעצמה.

"אני בטוחה שעשית את הבחירה הנכונה עבורך." חייכה רגינה.

"בואי נלך הדס, צריך להכין לך מערכת לימוד כמו של כולם, בטח יהיה לך קצת קשה בחומר, כי לעבור בית ספר באמצע השנה זה לא פשוט. יש המון חומר שאת למדת והכיתה שתשובצי בה לא, ולהיפך, ננסה למצוא לך את הכיתה הטובה ביותר עבורך.

***

לאחר שתלו את השמלה על הוו האחרון בחדרן של הדס, נועה ותמר, הלכו הדס וחני למצוא לה כיתה, לאחר כמה שאלות שנשאלה הדס על ידי מנהל בית הספר של המכון לגבי החומר שלמדה בכיתתה הקודמת הוחלט כי תשובץ לכיתה ט'5.

"זו הכיתה הקרובה ביותר לחומר שאת יודעת, יהיו עוד כמה דברים שתצטרכי להשלים, אבל אני בטוח שנועה ותמר יעזרו לך." נימק המנהל את בחירתו, "וזוהי מערכת השעות שלך." המנהל הגיש מערכת שעות מסודרת להדס, "אני לא בטוח שאת צריכה אותה, כי לנועה ותמר יש כאלה, אבל אני נותן לך בכל זאת."

"תודה." הדס חייכה למנהל.

"ועכשיו למערכת חוגי הספורט שלך..."-חיוכה של הדס נמחק- "מהם סוגי הספורט המועדפים עלייך?"

"אין כאלה..." הדס השפילה את מבטה.

"טוב..." המנהל עיין ברשימת החוגים, "בראשון ורביעי יהיה לך שחייה, תרשמי לך, בין השעות שלוש לארבע וחצי. בשני ושלישי יהיה לך מכון כושר, בין חמש לשש וחצי. ובחמישי ושלישי יהיה לך ספורט חופשי, בין שלוש לארבע וחצי. רשמת?"

"בשלישי שני חוגים?" הדס עקמה את אפה.

"חשבתי שבשישי- שבת תרצי להיות בבית, וחובה שישה שיעורי ספורט בשבוע, תחליטי..."

"טוב..." הדס הנהנה בראשה בכבדות.

"זהו..." חייך המנהל.

"ומה עושים בשאר הזמן פה?"

"יש חוגים רגילים, כמו שחמט, משחק, שירה... ויש אפשרות להוסיף עוד שני שיעורים בשבוע אם אין לך מה לעשות. אבל גם יש פה מחשבים וטלוויזיות וספריה, לא יהיה לך משעמם..." המנהל ענה במתינות.

"טוב... תודה..." חייכה חני, "הדס צריכה להתחיל בשיעורים. יש לך את הספרים של בית הספר שלנו?" היא פנתה להדס. הדס הנהנה והשתים הלכו לכיתת הלימוד של הדס.

שם הוצגה לעיני כל הכיתה, התיישבה ליד תמר והשיעורים התחילו.

הם למדו מתמטיקה עם מורה נמוכה קומה, רזה, בעלת שיער שיבה לבן, קצר.

"כל האנשים פה רזים..." לחשה הדס לתמר בעת שהמורה למדה משוואות עם שלושה נעלמים, שהדס כבר למדה בבית הספר הקודם.

"זה בשביל לגרות אותנו לרזות..." ענתה תמר.

הדס חזרה לשתוק.

לפתע הדס שמה לב, בצד השני של הכיתה ישבו קבוצת תלמידים, חלקם בנים, חלקם בנות. הם לא היו שמנים, להיפך, מסכת של שרירים עטפה את גופי הבנים, והבנות? שטוחות כולן היו, גם להן שרירים מעט.

"גם אלה בשביל לגרות אותנו?" הדס שאלה את תמר שכתבה כל מיני שטויות על איקסים.

"מי?"

"אלה." הדס הצביעה על קבוצת הילדים שישבו בצד השני של הכיתה.

"ממש לא..." צחקה תמר, "את לא יודעת? בית הספר שלנו משמש גם בית הספר של המכון לספורט, יש שם כל מיני ילדים שמצטיינים בספורט בבית הספר שלהם,

ויש פה גם בית ספר לאומנויות, אבל את לא תבדילי בין הילדים, כי יש ילדים... לא רזים, כמונו שלומדים בבית הספר לאומנויות, אני רציתי ללמוד שם, אבל ההורים שלי..."

תמר לא הספיקה לסיים את המשפט ולפתע נשמע כל המורה: "הגברת תמר גרין, הפסיקי לדבר ברגע זה!"

תמר השתתקה והתעמקה במחברתה בשאר השיעור.

***

"סליחה שהמורה צעקה עלייך בגללי, מה התחלת לומר בקשר ל..." הדס החלה לשאול את תמר בהפסקת האוכל כשלפתע ראתה אותו, הוא היה גבוה, בערך מטר שמונים וחמש, שרירי אבל עדין, עיניו הכחולות נצצו בזמן שדיבר עם חבר שלו, הוא פיזר את בלוריתו השטנית וחייך, חיוכו שבה אותה. היא כמעט הזילה עליו ריר ו...

"הדס תתעוררי!" צעקה תמר ונופפה בידיה מול עיניה של הדס.

"זה דין, ובשביל בנות המכון להרזיה, הוא רק למבט מרחוק.

כמעט כל הבנות אוהבות אותו, אבל רק חולמות עליו, כולן יודעות שלעולם לא יהיה להן סיכוי, אלא אם אחרי שיגמרו את השהייה במכון להרזיה, הן ילכו למכון לספורט ע"ש הרוגי אולימפיאדת מינכן, או לבית הספר לאומנויות ע"ש חנה רובינא."

"אה..." הדס השיבה בעצב.

'אבל אני אשיג אותו!' חשבה לעצמה.

****

בסך הכול פרק דיי ארוך, לא רע..

השם של הפרק דיי מחריד לדעתי.. אבל חפיף...

תגידו לי אם התקציר של הפרק הקודם עזר לכם, כי כתבתי אותו הרגע (לעומת הפרק, שנכתב לפני יותר משבועיים... )

תגיבו,

 מור