פורטרט עצמי

אני, יושבת לי על המחשב כבר שעות (בלי שום הגזמה) ומשחקת במשחקים טיפשיים בפייסבוק ו/או מדברת עם מישהו ו/ או רואה כמעט מלאכים.

השעמום, אנשים, השעמום הורג אותי. היה לי ממש מעניין היום ואתמול. היו אורחים והיה כיף, טעים ומעניין. זה לא תמיד קורה! ואז הלכתי אל ציפי (שם בדוי, אנשים שם בדוי!) יחד עם,אממ,שם בדוי, כלשהו... יאללה, שיקראו לה רונה. היה אחד המצחיקים. טחנו שוקולד ופופקורן, ראינו סרט בנות חמוד וצפוי למדי עם הרבה בגדים מזעזעים (לטעמי). מי באמת יילך עם שמלה ורוד פוקסיה שמתחתיה יש שכבות של שמונים אלך צבעים ופפיון בגודל של בניין עזריאלי מאחורה?

נגמר הסרט. אחרי חצות ככה, התיישבנו לאור נרות, ציפי, רונה ואנוכי להכין מאכל אמריקקי שצריף להכין בתנור, אבל במקום זה הכנו אותו מעל נר. ולא, זה לא היה חכם. ניקינו, שטפנו, שמנו במדיח וצחקנו על ציפי שהייתה מכוסה בפחם. או מה שזה לא היה (עטפנו את המאכל בנייר כסף שנחרך קשות בגלל העובדה הקטנה שהיה כיף לשרוף אותו). לאחר מכן, הלכנו לחדר של ציפי ודיברנו וקישקשנו עד שעה כלשהי (אני פשוט לא זוכרת) והתעלפנו (זאת אומרת: נרדמנו תוך שנייה)... אני מתעוררת לי באמצע הלילה זה כבר לא היה, אז,נגיד, בוקר מוקדם (בשבילי) וקריר לי. בא לי שמיכה. אני מושיטה את ידי מעל ציפי כדי להגיע לשמיכה. אני נוגעת בה ובום! ציפי לא רוצה שאני אקח את השמיכה.. אנשים, זה כאב. בסוף לא לקחתי את השמיכה והכתרתי את משימה זו כבלתי אפשרית. נו,טוב גם ככה אני מצוננת. קמנו, צחצחנו שיניים, והמשכנו לטחון פנקייקים (פעם ראשונה אכלתי עם סירופ מייפל, וזה טעים!) ווופלים. וכן, אחר כך הרגשתי לא טוב...

ועכשיו אני יושבת מול המחשב וכותבת, ועדיין משתעממת. אכן, באסה.