פורטרט עצמי

היום היה לי שיעור ספורט. באסה. כל כך חם היום ששיעור ספורט זו האטרקציה האחת לפני האחרונה של מה אני רוצה לעשות. (לטייל יותר גרוע..)

אבל, זו לא החלטה שלי. מה גם עוד יותר באסה, הודיעו לנו שאין שיעור ספורט, ואחרי שעה באו והודיעו לנו שכן יש. O_O

אם כבר, ויש שיעור ספורט תודה לאל שלא רצים. (את זה נעשה מחר). אז שיחקו מחניים. אני אישית פוחדת פחד (כמעט) מוות מכדורים, אז זה לא המשחק המועדף עליי. התחלנו לשחק. הכדור עף מקבוצה אחת לשנייה, ואני מנסה לחפש מחסה מאחורי אחת הבנות ואף אחד לא נחמד מספיק כדי לתת לי לעשות את זה!! כר חצי בנות מהקבוצה שלי בחוץ. שיט. אני טובה בהתחמקות מהכדורים- זו הבעיה. אני מלא פעמים נשארת אחרונה

וכ-ו-ל-ם עליי. איזה כיף ; רציתי להיפסל, אבל מצד שני פחדתי שיכאב לי (אני חתיכת תרנגולת פחדנית, הא?) אבל נפסלתי. יש!! למרות שזה היה די טיפשי, הצורה שבה נפסלתי. אבל נו, טוב זה הצליח.. ימצאתי בדילוגים שמחים מהמגרש להצטרף לבנות שמחוץ למגרש. דיברתי עם חברה ושתינו מדברות בצווחות שמחות על פחד הכדורים שלנו ואיזה כיף שנפסלנו וכו'.. תוך כדי הקיפצוצים השמחים האולם התמלא בי'בתניקים בגלל שיש להם הרצאה. כל פעם שפגע הכדור במישהו כל הבנים בהתלהבות מטורפת (הגדולים) ,במחיאות כפיים סוערות ובקריאות נלהבות עודדו את כולנו.

וכך נגמר, שיעור הספורט. אה, סליחה, הסבל.

היום היה לי בסדר. לא היה כיף מאוד, אבל היה בסדר.

למדתי רק חמש שעות (ולא הייתה לי שעת אפס!!) ובהפסקות היה ממש מצחיק..

אבל, בדרכי הביתה בעודי הולכת על הדשא הגדול (יחסית) ולא שמה לב לכלום... ספלאש!  רגל ימין שלי נכנסה לתוך שלולית

בוץ, והיא, חלק מרגל שמאל, ונעל האולסטאר המושלמת שלי היו מכוסים בבוץ. רציתי לצעוק על מישהו. זה היה ממש מעצבן!

בעודי מדדה הביתה, ומקווה שאף אחד לא שם לב לרגל המטונפת שלי, התחלתי לצחוק. בחיאת, למי זה עוד יכול לקרות חוץ ממני??

אני כזאת מוכשרת שאני פשוט  אלך לתוך שלולית הבוץ. בעודי מגחכת לעצמי, פגשתי בתחנת האוטובוס שתי בנות שאני מכירה, וסיפרתי להן

מה שקרה עכשיו, וכולנו התפקענו מצחוק. ואני מסכימה, זה מצחיק! אני חושבת שצריך לדעת לצחוק על עצמך.

המשכתי לי הביתה כי הכף רגל שלי הייתה מלאה בוץ וממש רציתי להוריד את הנעליים והגרביים, שנזכרתי שגם הגרביים החדשות שלי

והחמודות ביותר התלכלכו קשות. ואז, נזכרתי. היום, לבשתי את הגרביים שעליהן כתוב: LUCK.

אני, יושבת לי על המחשב כבר שעות (בלי שום הגזמה) ומשחקת במשחקים טיפשיים בפייסבוק ו/או מדברת עם מישהו ו/ או רואה כמעט מלאכים.

השעמום, אנשים, השעמום הורג אותי. היה לי ממש מעניין היום ואתמול. היו אורחים והיה כיף, טעים ומעניין. זה לא תמיד קורה! ואז הלכתי אל ציפי (שם בדוי, אנשים שם בדוי!) יחד עם,אממ,שם בדוי, כלשהו... יאללה, שיקראו לה רונה. היה אחד המצחיקים. טחנו שוקולד ופופקורן, ראינו סרט בנות חמוד וצפוי למדי עם הרבה בגדים מזעזעים (לטעמי). מי באמת יילך עם שמלה ורוד פוקסיה שמתחתיה יש שכבות של שמונים אלך צבעים ופפיון בגודל של בניין עזריאלי מאחורה?

נגמר הסרט. אחרי חצות ככה, התיישבנו לאור נרות, ציפי, רונה ואנוכי להכין מאכל אמריקקי שצריף להכין בתנור, אבל במקום זה הכנו אותו מעל נר. ולא, זה לא היה חכם. ניקינו, שטפנו, שמנו במדיח וצחקנו על ציפי שהייתה מכוסה בפחם. או מה שזה לא היה (עטפנו את המאכל בנייר כסף שנחרך קשות בגלל העובדה הקטנה שהיה כיף לשרוף אותו). לאחר מכן, הלכנו לחדר של ציפי ודיברנו וקישקשנו עד שעה כלשהי (אני פשוט לא זוכרת) והתעלפנו (זאת אומרת: נרדמנו תוך שנייה)... אני מתעוררת לי באמצע הלילה זה כבר לא היה, אז,נגיד, בוקר מוקדם (בשבילי) וקריר לי. בא לי שמיכה. אני מושיטה את ידי מעל ציפי כדי להגיע לשמיכה. אני נוגעת בה ובום! ציפי לא רוצה שאני אקח את השמיכה.. אנשים, זה כאב. בסוף לא לקחתי את השמיכה והכתרתי את משימה זו כבלתי אפשרית. נו,טוב גם ככה אני מצוננת. קמנו, צחצחנו שיניים, והמשכנו לטחון פנקייקים (פעם ראשונה אכלתי עם סירופ מייפל, וזה טעים!) ווופלים. וכן, אחר כך הרגשתי לא טוב...

ועכשיו אני יושבת מול המחשב וכותבת, ועדיין משתעממת. אכן, באסה.