~שם של בלוג~

אני יודעת שלא הייתי פה הרבה זמן, אבל היה לי קשה לעדכן באופן קבוע... אני לא יודעת אם אני חוזרת או לא, אבל בינתיים קבלו סיפור קצר, לתחרות נוער חושב מחר [לחצו כאן כדי להגיע לתחרות]. אני לא חושבת שאמורים להסביר, אבל בכל מקרה הרגשתי צורך: בשנות השבעים שאלו אנשים איך החיים יראו בשנות האלפיים והאנשים ענו שכולם יטוסו ברחפות, ילבשו בגדים מכסף ויצאו להם אנטנות מהראש. אנחנו לא עושים את זה כיום ולדעתי לא נעשה את זה גם עוד 50 שנה. הלכתי לפי הקו הזה וכתבתי סיפור קצר... מקווה שתאהבו :)

עליתי על האוטובוס והנחתי בשקט את ה"רב-קו" שלי על המשטח המיועד לכך. נדלק אור ירוק, מאשר. הנהג חייך אליי ואמר לי שכמעט נגמר לי הכסף בכרטיס ושאני אצטרך ללכת לעירייה עוד כמה ימים, לטעון מחדש. הנהנתי והסתכלתי מבעד לחלון.

בחוץ היו עוד שלושה אוטובוסים, הרבה זוגות אופניים ומכונית סולארית אחת, של העירייה. חייכתי לעצמי ונזכרתי בזמנים בהם עוד היו מכוניות פרטיות, מזהמות, לעיתים אפילו שתיים או יותר במשפחה. העולם, כפי שזכרתי אותו אז, היה עולם מקולקל, עולם עצבני ואפור מזיהום אוויר. מאז המודעות לפעילויות הירוקות גברה, יותר ויותר אנשים הכריחו את עצמם להפנים את המצב לו הגענו ועכשיו, אחרי שתהליך ההפנמה הסתיים, העולם הפך להיות מקום טוב יותר, מקום רגוע שנעים לחיות בו.

את מחשבותיי קטע בעדינות חייל במדים שביקש לעבור על מנת לשבת באחד הכיסאות הפנויים. זזתי מעט והתיישבתי גם אני, בכיסא מאחוריו.

על חיילים וצבא, לצערי הרבה, עדיין לא יכולנו לוותר. השלום, כך אמרו יודעי-דבר, עוד רחוק. אבל כך גם אמרו על הרבה דברים אחרים, שהיום כבר כאן, אמיתיים יותר ממה שאי פעם היה אפשר לדמיין. לקוות, חשבתי, תמיד אפשר.

חזרתי להביט החוצה, משחזרת את התקופה בה לא היו כרזות מנייר ממוחזר, סוללות ללא חומרים מזהמים ובתי ספר פתוחים, אליהם הילדים הלכו מתוך רצון וידיעה שהם הדור שהולך להמשיך את המסורת ולהציל את העולם.

הסתכלתי על בניין העירייה, בניין גדול בעל מאה קומות, כל קומה מחולקת לאגפים, כל אגף לתתי-נושאים, לנוחות מקסימאלית. זה אכן היה נח. כשהאוטובוס עצר בערך שלושה מטרים מהבניין, ירדו רוב האנשים מהאוטובוס, כולל אני עצמי.

נכנסתי יחד עם ההמון לתוך הבניין ומשם פניתי לאחת מהמזכירות הרבות ליד הדלפק המאורך.

"אני מחפשת את המחלקה הפסיכולוגית", אמרתי לה.

"קומה תשע, ממליצה לך לעלות ממעלית ארבע-עשרה, היא צמודה למחלקה", הגיבה בחיוך.

חייכתי חזרה ותרתי במבטי אחרי המעלית. המספר "14" בלט ובהק מעל אחת המעליות. הלכתי במהירות לכיוון המעלית והגעתי בדיוק בזמן שזו נפתחה מול פניי ויצאו ממנה כתריסר אנשים. נכנסתי למעלית ונשארתי בתוכה בזמן שעצרה בקומות שתיים, ארבע, חמש ושמונה. כשהגיעה לקומה תשע יצאתי וראיתי מיד את אחד מעמיתיי לעבודה, מתקדם לכיוון חדר ישיבות צנוע בעל דלת עץ כהה. ליד הדלת היה שלט ברזל קטן שעליו היו חרוטות המילים "פסיכולוגיה משפטית".

נכנסתי לחדר וקלטתי במהירות את הפרטים. באמצע השולחן העגול היה מסך מיוחד להצגת נתונים ומסביב לשולחן ישבו תשעה אנשים. אני הייתי העשירית ולפי הדרך בה כולם הסתכלו עליי, נראה שאיחרתי. התיישבתי בעדינות וניסיתי לשדר שהכול כשורה, שאני אחת מהם. בצורה מסוימת, זה היה נכון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה יצא לי לשבת באולם הזה ולדון במצבם הפסיכולוגי של נתבעים ותובעים, אך למדתי את המקצוע וידעתי בדיוק איך לאבחן ולנתח לפרטים כל מקרה. מר שוסטר פתח את הישיבה והציג אותי לכל יושבי השולחן. במסך הוצג אדם שהואשם בשדידת בנק ועורך דינו טען לאי שפיות זמנית. היינו צריכים לבדוק אם זה באמת היה כך.

למרות הרצון שלי להוכיח את עצמי, מצאתי כי מחשבותיי נדדו לדברים אחרים. הבגדים של היושבים, למשל. לפי צו האופנה האחרון לבשו כולן חצאיות ארוכות, כמו שלי. חלקן היו מנוקדות –הדפס שהלך חזק השנה-  וחלקן היו ורודות בהירות, צבע שהלך טוב עם הקטע העונתי של הבלרינות.

אחד האנשים שאל לדעתי ועניתי לו כי האיש היה שפוי לגמרי במהלך השוד. התחלתי לפרט, בטוחה בהסבר שלי. האנשים סביב השולחן התפלאו מהידע שלי והרגשתי איך לפתע קיבלו אותי להיות חלק מהם. בתוך הלב, קפצתי מאושר.

אחרי שלוש שעות של ישיבה והתייעצות, יצאתי מבניין העירייה. היום הראשון שלי עבר בהצלחה, חשבתי. לפני ששמתי לב כבר הייתי על האוטובוס הביתה, שוב מסתכלת דרך החלון, שוב נזכרת בעבר. בעצם, לא הרבה השתנה. העולם הפך להיות מקום טוב יותר, כמו שכולם תמיד חלמו, אבל עדיין יש איך להשתפר. עוד לא המציאו חלליות שלא יזהמו את הסביבה ועדיין לא סתמו את החור באוזון. ולמרות זאת, התחושה באוויר טובה, ואנחנו רק הולכים ומשתפרים. אם ככה החיים היום, הייתי רוצה לחיות מספיק זמן כדי לראות איך החיים יהיו בעוד מאה שנה, חשבתי. אני בטוחה שהם יהיו נפלאים.