~שם של בלוג~

כמו בכותרת,הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער, וקוראים לו "רז". מקווה שתהנו לקרוא :)

*****

רז הייתה מאז ומעולם חברתי הטובה ביותר. חברתי היחידה, למען האמת. היא מופיעה כמעט בכל זיכרון שלי, מאז שאבא שלי נפטר. כשהיינו בנות חמש, אני זוכרת שרצנו ביחד בגינה עד שאמא שלי קראה לי לאכול צהריים. אני זוכרת ששאלתי אם גם רז יכולה להצטרף ואמא שלי הביטה על שתינו בפליאה.

"מי זאת רז?" שאלה.

"זאת רז!" הצבעתי על רז, חצי צוחקת. היא הסתכלה עלינו כמה שניות ואז הנהנה.

ככל שהתבגרתי, אמא שלי נראתה מודאגת יותר ויותר מנוכחותה של רז בחיי. מעולם לא הבנתי את הסיבה, עד שאמא שלי פנתה אליי ביום סתמי אחד, בשעת ארוחת הצהריים.

"נועה, חמודה, רציתי לדבר איתך על משהו." הרמתי את ראשי מן הצלחת.

"זה קשור לרז," המשיכה. "שמת לב, אולי, שהצלחת שלה תמיד נשארת מלאה?"

"היא לא אוהבת את האוכל שלך," אמרתי, "וחוץ מזה היא לא אוהבת שמסתכלים עליה כשהיא אוכלת."

"בסדר," היא אמרה, "אבל שמת לב שהיא אף פעם לא... מחבקת אותי, למשל?"

"היא לא אוהבת חיבוקים," עניתי.

"נועה..." אמי לקחה נשימה עמוקה, חיכתה כמה שניות ואז התחילה לדבר בשקט. "רז לא אמיתית." הסתכלתי עליה, לא מבינה למה היא מתכוונת. יכול להיות שאמא שלי השתגעה?

"למען האמת, רציתי להגיד לך את זה כבר כשהיא הופיעה, לפני שש שנים, אבל כשהיית בת חמש זה לא היה נראה כל כך רציני, הייתי בטוחה שאת סתם מדמיינת כדי שיהיה לך עם מי לשחק כשאין לי זמן..."

"היא אמיתית." קבעתי.

"נועה, בבקשה תקשיבי לי..."

"אם לא , איך תסבירי את זה שאנחנו משחקות יחד? אנחנו משחקות תמיד, במחבואים ובתופסת! זה ממש לא יפה להגיד עליה שהיא לא קיימת!" קמתי מהשולחן, ועליתי במהירות במדרגות. שמעתי את אמא שלי קוראת לי כמה פעמים, אך לא הגבתי.

לא הייתי מוכנה לדבר איתה במשך שלושה ימים, וביום הרביעי אמא שלי קבעה לי תור לפסיכולוגית שהתמחתה בילדים. היא דיברה איתי, אמרה לי להביא אליה את רז לפגוש אותה, ניסתה בעדינות לרמוז לי שהיא לא קיימת. הטיפולים האלה שיגעו אותי. יותר מדי שאלות, רמיזות, כאילו שלא ידעתי שהיא רק מנסה לשתף פעולה עם אמא שלי ולמנוע ממני ומרז להיות חברות. על כל שאלה שלה עניתי בשאלה, על כל ניסיון מצידה לנהל שיחה על חיי ללא חברתי "הדמיונית" הגבתי בקללה או בהנעת ראשי לשלילה בעצבנות, מנסה להגיד שלא יהיו לי חיים כאלה. אחרי שמונה טיפולים, נמאס לי. אמרתי לה שבבוקר קמתי ופתאום הבנתי שרז מעולם לא הייתה קיימת. סיפרתי לה על תחושת ההלם שהייתה לי, על העצב ועל הכעס שהיה לי על עצמי. היא הקשיבה והאמינה לכל מילה. היא נראתה מרוצה מעצמה. היא אמרה לאמא שהטיפולים עבדו ושאני בסדר. התנהגתי כמו שציפו ממני להתנהג ומעולם לא הזכרתי יותר את רז, אבל כשהייתי לבד, אני ורז היינו משחקות ביחד, בלי שאף אחד ידע. עצם קיומה, זה היה הסוד שלנו.

*****

אני מקווה שהם יאהבו את הסיפור...

תגובה לא עולה כסף, אבל תעשה לי ממש טוב בנשמה, אז אל תשכחו להגיב! D: