~שם של בלוג~

היום בית הספר שלי נגמר ב-15:20. למי שלא לומדת פיזיקה, הוא נגמר ב-12:00, אבל זה לא משנה - כי אני כן לומדת. איחרנו לשיעור, בגלל שהוא נמצא מחוץ למבנה בית הספר, ולכן המורה השאיר אותנו עוד כמה דקות לשיעור, כדי שנספיק את החומר.

כשיצאתי מהמבנה החברות שלי התעקבו, ואמרתי להן שאני ממהרת ושאני צריכה להגיע לאבא שלי (שהנסיעה מהבית ספר אליו יכולה לקחת שעה לפעמים) יחסית מוקדם, כי יש לי חוג היום. עד לפה יום רגיל ושגרתי (טוב, אולי חוץ מחברה שלי שטסה היום לאמריקה, אבל חוץ מזה...).

יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס ומיהרתי קצת כי הקו שאני לוקחת מגיע בערך כל רבע שעה ורציתי להספיק לקרוב.

שישיה שבעה מטרים לפני התחנה יש מעבר חצייה שבדיוק כשהתכוונתי לעבור נסע בו טנדר לבן עם חבילות גדולות ומרובעות של שקיות מאחורה. שתי חבילות כאלה נפלו לכביש והתגלגלו ליד המכוניות. הלכתי במעבר ועצרתי לסחוב איתי את אחת השקיות אל המדרכה - כדי שלא ייתקלו בהן מכוניות, וגם, אולי כי הטנדר יחזור לאסוף אותן. ביקשתי מעוד מישהי שהייתה באיזור את העזרה עם השקית השנייה (יש לציין שהן היו ממש ממש כבדות!).

העברנו אותן למדרכה, קרוב לכביש, כדי שמי שהפיל אותן יוכל לראות אותן אם יחזור, ונעמדתי ליד התחנה (מרחק של שישה מטרים בערך, כמו שכבר אמרתי).

הנהג של הטנדר באמת חזר. דקה וחצי בערך אחרי שהעברנו את השקיות למדרכה. הוא לקח את השקיות קרוב לתחנה וביקש ממני לשמור עליהן לכמה דקות עד שהוא יבוא עם הטנדר כדי לאסוף אותן. כמובן שהסכמתי.

עברו שתי דקות בערך - והקו שלי הגיע. ידעתי שאני אצטרך לחכות עוד רבע שעה אם אני אפספס אותו, אבל אמרתי לאיש עם הטנדר שאני אשמור על החבילות. אז נשארתי, ונתתי לאוטובוס לעבור.

הוא הגיע ממש דקות ספורות אחר כך, העלה את החבילות על הטנדר. שאל אותי איך יוכל להודות לי. אמרתי לו שהוא לא צריך. חייכתי אליו כשהוא נסע משם, מתוך הרגל כמעט.

ושמחתי.

כי מישהו הזכיר לי את העקרונות הבסיסיים שלי, את הרצון הטוב הזה שבא מבפנים. מישהו הזכיר לי שאני בן אדם טוב יותר, גם אם זה היה הכי בקטנה שיש.

האנשים האלה, שצריכים עזרה, בעצם מצילים אותנו. זה אולי נשמע טיפשי לעשות סצינה מדבר כזה, אבל אתם מכירים את המח האנושי - הוא מטפיח ומטפיח דברים, וזה מה שיוצא. וזאת האמת.

ואני שמחה שזה קרה. ואתם יודעים מה?

אחרי שתי דקות הגיע הקו שלי, שוב! צירוף מקרים? אולי. אני לא מאמינה באלוהים, אבל דווקא בקארמה ובמזל כן. וזאת, ללא ספק, הייתה קארמה. פשוט מדהים.

הלוואי שכל יום יהיו אנשים שאוכל לעזור להם ולהיזכר מחדש במי שאני.

♥

אביה