~שם של בלוג~

בשיא הרצינות.

וכמה שאני לא צוחקת ומחייכת, מה שאני לא עושה - זה לא נעלם.

אני בדיכאון.

כלפי חוץ אני ממש לא מראה כלום. אני מתנהגת כמה שיותר כרגיל.

אבל זה כואב.

ואין שום סיבה, שום סיבה מזדיינת לזה שאני ככה. וזה רק כואב יותר.

אני בוכה יותר מדי, שואלת את עצמי שאלות קיומיות מדי, עושה דברים שאני לא מרגישה שלמה איתם.

ולא כדי להיות מגניבה או משהו כזה, מתוך רצון טהור.

או אולי מתוך ניסיון להעביר את ההרגשה הזאת?

זה לא משהו שאפשר להסביר במילים. החיים שלי, בשיא הרצינות, דבש.

אבל זה לא משנה.

אני מחפשת תמיכה ובאמת שנאחזקת בקרשים, אני אומרת דברים נכונים ואמיתיים שאמורים לעודד וכל מה שאני מוצאת זה עוד רצף של דמעות.

אני שנאת את זה.

למה אני לא יכולה להיות נורמלית, להיות שמחה כמו שצריך? הרי הכל בסדר.

הכל מעולה.

ואולי בגלל זה.

הכל מושלם מדי, הכל יותר מדי בהיר וחד. משהו כאן לא בסדר.

אני פולטת איתותים קטנים של מצוקה, אבל הם כל כך קטנים. אף אחד לא שם לב.

ולמה שישימו לב?

החיים שלי, כלפי חוץ, מעולים.

במיוחד עכשיו...

אני שונאת את עצמי. למה אני חייבת להיות כל כך עצובה, כל כך ככה? דווקא עכשיו?

זה לא משהו שהתכוונתי להגיד. אבל הייתי צריכה לכתוב את זה. איפושהו. ולא היה לי מקום אחר.