~שם של בלוג~

יש מחלה כזאת בשם מאניה דיפרסיה.

המחלה הזאת גורמת לך להיות כל כך מדוכא בשנייה אחת, עד כדי כך שתתאבד, וברגע השני היא גורמת לך להיות כל כך מאושר, עד כדי כך שתקפוץ מבניין כי תחשוב שאתה יכול לעוף.

אם מורידים את הקיצוניות, זה די מה שאני מרגישה בזמן האחרון.

אתה תוכל לראות אותי שמחה ומאושרת ברמות מטורפות, וכמה דקות אחר כך (אם תצליח למצוא אותי), תראה אותי בוכה עם הפנים האדומות והשיער שנרטב גם הוא מהדמעות.

חוץ מאופוריה ומבכי בלתי פוסק, יש באוסף הרגשות שלי גם סתם מדוכא.

אחד כזה כמו עכשיו, שאומר לי שאין לי מה לעשות עם עצמי.

שעדיף לי כבר לבכות, כי ככה.. ככה זה סתם.

ככה אני לא באמת קיימת.

וזה הכי נורא, כי אני מרגישה שאני עוצרת את הבכי בפנים, למרות שבאותו הרגע הוא בכלל לא קיים.

אושר:

אושר הוא רגש, המבטא את מצבו הנפשי של האדם שמקורו בהנאה וסיפוק. האושר מתאפיין בהרגשה חזקה של שמחת חיים ולו סממנים פנימיים, כמו תחושות של התלהבות, רוגע ותקווה וסימנים חיצוניים, כמו חיוך, צחוק או שמחה. מצב של אושר כולל הרגשה טובה, בריאות, ביטחון, תענוג, שביעות רצון, שלוות נפש ואהבה.

(מתוך ויקיפדיה)

האמת שזה מאוד מדויק מבחינתי. אני מרגישה ככה הכי טוב, כמובן, וזה המצב המועדף עליי. חבל שהוא לא מגיע לעתים קרובות יותר.

עצב:

עצב הוא רגש המבטא תחושת חיסרון או אובדן. השתקעות עזה ברגש הזה עלולה לגרום בסופו של דבר לדיכאון שהינו מצב רגשי פתלוגי, שמחייב לרוב התערבות של אנשי מקצוע.

(מתוך ויקיפדיה)

שוב, מדויק. מפריע לי לחשוב שאפשר לנתח את זה בצורה כל כך יבשה ועדיין נכונה לגמרי.

לפעמים הגורמים לעצב שלי הם הדברים הכי פשוטים שיש, כמו, למשל, עצם העובדה שלא ייחסו חשיבות לעבודה שעשיתי, או שאף אחת לא יכולה לעזור לי להתכונן למבחן.

עריכה: כשאני חושבת על זה, הדוגמאות שנתתי הן די גדולות מבחינתי. דברים קטנים יותר הם למשל כשאני מדברת אל מישהו והוא לא עונה לי (אפילו אם זה לא היה מכוון), כשנקרע לי צמיד, כשאני מקבלת פחות מ-80 במבחן ועוד כל מיני דברים קטנטנים שרוב האנשים אפילו לא מייחסים אליהם חשיבות.

ריקנות (נאלצתי לקרוא לזה כך מחוסר שמות אחרים המתארים את ההרגשה):

הריקנות מתוארת כתחושה מתעתעת ומעיקה מאוד של "חוסר רגש", חוסר תחושה או חוסר תכלית. הגדרה נכונה יותר היא שזו משקפת מצב בו חוסר או חוסרים מסוימים בחייו של הסובל תופסים את מיקוד המחשבה והרגש שלו בצורה אובססיבית, לעתים לא-מודעת. הריקנות לעתים קרובות מלווה מצבים דיכאוניים, בדידות, ייאוש, או הפרעות נפשיות כגון אישיות גבולית. היא עשויה למצוא ביטוי בסוגים שונים של פגיעה עצמית, ובמקרים קיצוניים אף בהתאבדות.

(מתוך ויקיפדיה)

אולי לא בדיוק כך הייתי מנסחת את זה, אבל יש בזה משהו.

כמו שאמרתי, ככה אני מרגישה הכי רע.

אני רוצה להפסיק את זה.

עצות? מישהו?