אל תיבהלו מהאורך, זה בסך הכל ייקח 5-10 דקות.
אתמול חילקו תעודות.
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי בבית ספר מחלקים את התעודות רק באסיפה שנערכת עם הילד ואחד מהוריו יחד עם המורה.
התעודה שלי לא מדהימה, למרות שהיא הרבה יותר ממה שציפית ממנה.
ממוצע: 83.13
יש כאלו שיגידו שאני ילדה מעצבנת, שהממוצע שלי טוב, אולי לחלק אפילו מעולה, אבל לדעתי הוא די גרוע.
ולמרות שזה גורם לי לכל מני הרגשות לא טובות במיוחד, זה לא הציון שלי שאני רוצה לכתוב עליו. הוא גם לא מה שאני חושבת עליו עכשיו, יום אחרי.
אני חושבת על המורה שלי.
היא מדהימה, באמת.
והיא אוהבת אותי. שזה הרבה הרבה יותר ממה שיכלתי להגיד כמעט על כל המורים שאי פעם לימדו אותי.
יותר מזה, היא שמה לב אליי.
שזה דבר.. שאני לא לגמרי יכולה להגיד שרציתי, אבל כן הייתי צריכה.
הדבר הראשון שהמורה אמרה כשנכנסנו לחדר היה:
"דבר ראשון, תדעי שאני מאוד אוהבת את אביה. לא אמרתי לאף הורה היום, שאני אוהבת את הילד שלו. אביה נכנסה לי ללב."
היא המשיכה ודיברה קצת. באיזשהו שלב היא העלתה את זה שיש לי בעיה, לדעתה.
היא סיפרה לאמא שלי שהמורה שלי למתמטיקה, לא מתרגשת משום דבר. מורה למתמטיקה, נו.
ואז היא אמרה שיום אחד היא (המורה למתמטיקה) התקשרה אליה (המחנכת שלי), ואמרה לה שהיא דואגת לי.
היא סיפרה לה שעשיתי מבחן שלה במתמטיקה, ושבכיתי, כי לא הצלחתי. לא את התרגילים, אלא בלהתרכז בלפתור אותם.
המחנכת שלי אמרה לאמא שלי שגם היא דואגת. ולא בקטע מורתי כזה, לא בקטע שמזייף רגשות כי זה מה שהעבודה כמורה דורשת.
אני די מתביישת לומר, אבל בכיתי. אז, באסיפה. מילים כמו "הבת שלך במצוקה" ו-"אני חושבת שהיא צריכה לקבל עזרה", חדרו ישר לתוך מנגנון הדמעות שלי.
בלי ששמתי לב אפילו.
אני יודעת שמה שסיפרתי עכשיו נשמע כמו מה שכל מורה ממוצעת הייתה עושה, אבל זה לא ככה.
אפילו ששנה שעברה, בתור הרכזת ולא בתור מחנכת לא חיבבתי אותה במיוחד, עכשיו אני באמת אוהבת אותה, מאוד.
היא מוכיחה לי כל פעם מחדש למה היא מיוחדת ושונה, בדרך הטובה.
באסיפה היא גם אמרה שאני גאון.
היא אמרה לאמא שלי שאם אני לא כותבת שום דבר בשיעורים, אני לא לומדת למבחנים ובאופן כללי לא מתקרבת בכלל לספרי הלימודים, ועדיין מוציאה ציונים "כאלה", שתתאר לעצמה מה יקרה אם אני כן אלמד.
היא אמרה שהמורה למחשבים טוענת שאני התלמידה הכי טובה בכיתה, ושאני אצליח. ושאם המורה למחשבים אמרה, זה הישג.
אחרי התעודה הלכנו -אני, אמא שלי וחבר שלה- לאכול במסעדה, מיוחדת כזו, פשוטה, מגניבה.
בזמן האוכל היא סיפרה לחבר שלה מה שהמורה שלי אמרה (בסלקציה דקדקנית במיוחד).
היא אמרה לו את המשט הראשון שהמורה אמרה כשנכנסו (למעלה), ואמרה שברגע שהמורה אמרה את זה, היא (אמא שלי) חשבה לעצמה:
אוקיי, מה היא עשתה?
ואחרי זה היא עוד מעזה לשאול למה אני לא משתפת אותה.
ומה אני אגיד?
שזה בגלל שכל מה שאת חושבת עליו זה איך להאשים אותי? בגלל שאת בודקת איך אני מכירה חברים שלי (שאגב, הם לא מסוכנים, אין להם תיק במשטרה, הם לא מעשנים לא סיגריות ולא נרגילות, הם לא יאנסו אותי והם בטח שלא יפגעו בי פיזית.)? בגלל שאת בודקת את האוכל שאני מכניסה לפה כדי לספור לי כמויות שומנים? בגלל שאת לא נותנת לי לצאת עם חברים שאת לא מכירה?
היא רק תגיד שאת כל זה היא עושה בגלל שאני לא משתפת אותה.
וזה שקר. לגמרי. כי היא תמיד עשתה את זה, גם כשכן שיתפתי אותה, וכבר היו תקופות.
ולמה אני לא משתפת את אבא שלי?
יש לזה את הסיבה הכי פשוטה בעולם: הוא יגיד את זה לאמא שלי, כדי לבנות אמון ביניהם.
או, במקרה היותר גרוע, הוא יספר לאמא שלו, סבתא שלי.
וזה לא שאני לא אוהבת אותה, אבל היא בדיוק כמו אמא שלי, ובמקרה הזה היא יותר גרועה, כי היא גם תרוץ לספר לחברות שלה או למשפחה.
והמשפחה שלי, מצד אבא שלי... וואי, כמה שהם צבועים.
אחד אחד.
כולם אנשים על רמה, עם קלאסה, מה זאת הכבשה השחורה הזאת במשפחה? אה כן, זאת אני.
אבא שלי לא ככה. באמת שלא. אבל הוא כן יעביר את זה. ולא אכפת לי מהם, אכפת לי מזה שיעירו לי כל הזמן כמה בני הדודים שלי טובים יותר, וכמה אני צריכה להשקיע יותר כי אני לא עומדת בקצב.
לאשתו של אבא שלי זאת גם לא אופציה.
היא תספר לאבא שלי.
והאי גם תבקר אותי מתחת לשטח.
היא אישה נורא נחמדה, אבל אני לא חושבת שאתה יכול לשלוט ברמת הביקורת שלך, ושלה פשוט גבוהה.
היא לא מראה את זה, אבל אני מרגישה.
למי עוד נשאר?
שאמא שלי לךא תמציא לי תירוצים.
לא היה אף אחד שיכלתי לבוא אליו ולדבר איתו.
זה גם קטע של הפרעת קשב, אתם יודעים.
ככה הפוסט הזה לא היה אמור להתנהל.
זה לא היה הנושא.
אבל אם כבר כתבתי, שיהיה...
אולי מישהו באמת קורא את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כינוי שלא תפוס :)