~שם של בלוג~

אתה תועה באפילה, בחדר גדול שנראה חסר דלתות, חסר חלונות, חסר מעברים לכל מקום אחר שאינו אותה האפילה, החושך.

מצד ימין שלך אדם קורא לך. הוא רוצה אותך איתו, לידו, והוא לא מבין שגם אתה רוצה להיות שם, אבל לא מוצא את הדרך.

מאחוריך מתחילה לצעוק נערה שרוצה את נוכחותך, ומיד אחריה עוד קולות של בנים ובנות מכל הכיוונים, צורחים אליך, רוצים שתלך אליהם.

ואתה עייף.

החושך מבלבל אותך, הקולות מחרישים אותך, והייאוש מתחיל להשתלט עליך.

ההכרה שאם תעשה צעד אחד, לכל כיוון שתבחר, תראה את האור, לא עוזרת.

אין לך את הכח לזוז, ללכת, לענות לקולות שמסביבך.

אתה מרגיש שהנה, עוד שנייה ותתעלף, אולי אפילו תמות, אבל זה לא קורה.

אתה פשוט עומד שם, חסר אונים, מחכה שמישהו ייתן לך יד וימשוך אותך בכח אל מחוץ לאפילה, לייאוש, לטראנס שנכנסת אליו.

וגם זה לא יקרה,

כי אף אחד לא יכול להציל אותך מלבד עצמך.