הבלוג של שופי

    אני מסתכלת מהחלון של הספרייה שלי על ילדים ממהרים ליום ראשון בבית ספר ונזכרת בראשון לספטמבר בילדותי. הוא היה קצת שונה מזה שבארץ. אני יודעת בדיוק מה חסר לי. תחושת החג. ואני גם מנחשת למה. זה לא קשור לגילי. זה קשור לאווירה מסביב. חסרות לי בנות עם הסרטים והסינרים הלבנים, בנים בחליפות המגוהצות והנעליים החדשות. וכל הילדים בלי יוצא דופן עם פרחים ביד, בעיקר עם גלדיולות.

   אני נזכרת בהתרגשות אשר ליוותה אותי יום לפני כאשר הלכתי עם אימא לשוק הפרחים המפואר של ריגה לבחור זר.ובטקס בבית הספר שבו למדו יחד כל החטיבות,  גם יסודי וגם התיכון ולכן לפי מסורת, תלמידים של כיתות בוגרות ליוו את הקטנטנים לכתה א' בפעם הראשונה. זה נקרא טקס הצלצול הראשון (לאומת טקס הצלצול האחרון לבוגרים בסוף השנה).   והורים נרגשים לא מפסיקים ללחוץ על כפתור המצלמה. האווירה מרוממת לא רק למי שהיום הזה נגע לו , אלא לכל מי שעבר ברחוב.

     בנוגע תלבושת האחידה בתור מישהי שלבשה את התלבושת האחידה כל ימי בית הספר. אני גדלתי בשנות ה-80 בברית המועצות. על הבגדים החופשיים יכולנו לחשוב רק בזמן פרסטרויקה בסוף השמונים. לפי כך  טעמתי גם מזה וגם מזה. אהבתי מאד את התלבושת האחידה ולמען האמת היא הייתה נוחה מאד וגם הרבה יותר יפה מזאת שבארץ. כולנו אהבנו. ולא רק שהיינו קטנים ולא חשבנו לערער על זה, לפי עדויות של הוריי,  בנושא הזה היה קונסנסוס מלא  כי זה באמת היה בסדר.

   בתיכון למדתי בזמן הפרסטרויקה ודרישות לתלבושת האחידה התבטלו. יכולנו ללכת איך שבא לנו, אבל צנוע (לא במובן הדתי). זה היה מקובל על כולנו הרגשנו בסדר מצד אחד לצאת מהגבולות אבל מצד שני לא להתפרע, וזוהי בדיוק דעתי בנושא. אז עוד פעם חג שמח!