הבלוג של שופי

בני בן שנה וארבע חודשים. אני מבלה איתו די מאט זמן. משום שאני עובדת משרה מלאה וכי סבתא שלנו ( אימא שלי) גרה אצילנו בבית 5 ימים בשבוע והיא מנהלת את כל העניינים  הקשורים לקטנטן בזמן שאנחנו עובדים וגם אחרי.  זמן האיכות שלנו הוא בעיקר  בסופי שבוע כאשר הסבתא ב"חופשה". ואז תוקפים אותי ייסוריי מצפון ורגשות אשמה בקשר לטיב האימהות שלי. איזה מין אימא אני? אדישה, רגועה, פסיבית, עצלנית. הילד לא אוכל כמו שצריך. אז מה? משקלו בסדר. הוא לא יישאר על מטרנה כל ימי חייו. הוא לא משחק עם צעצועים. לא מוכן להקשיב לספר. אז מה ? הוא שובב. לאומת יואב מהפארק מוטוריקה של פושקין ממש מעולה. והוא גם חברמן.

אבל בפה נשאר טעם מר. מסקנה – אני אימא גרועה. קשה לי לתחרות עם האימהות של ילדים אחרים שאנחנו פוגשים בפארק. הן מפתחות את ילדיהם. ואילו אני לא. הן דואגות לבריאותם. ואילו אני לא. הן מבשלות ארוחות מיוחדות לילדיהן. ואילו אני לא. הן יודעות על הכול מה שקשור לילדים. ואילו אני לא. חוץ מזה הן מחזיקות  את הביתן  בניקיון מושלם, מבשלות לבעלים 3 ארוחות ביום, עושות התעמלות, יוגה, דיאטה, מעודכנות בכל חדשות האופנה ויופי, יודעות איכן יש מבצעים הכי חמים בעיר, קוראות ספרים ולומדות. ואילו אני לא.

ומה איתי? אני בעיקר עייפה. מסכנים בני ובעלי. אני צריכה לקחת את עצמי בידיים דחוף, אבל בעיקר אני צריכה להפסיק להיות  מושפעת מהמילים הפוגעות  של אימא שלי אשר בסופו של דבר הופכות למילים משלי. אני לא כל כך גרועה. ורק חלק ממה שכתבתי הוא נכון. אבל יש גם הרבה אמת. אני מתה על משפחתי ואני צריכה להתחיל לעבוד על עצמי. זהו. אני ופושקין  הולכים לפארק. לפגוש את סופר אימהות.