הבלוג של שופי

אני חולה על הכלבים.

מאז שאני זוכרת את עצמי. בילדותי אני ואבא שלי לא פספסנו  אף תערוכת כלבים שהתקיימה בריגה, ובילינו פעמים רבות בשוק חיות המחמד המקומי. לפי טענות של אבא שלי, מטרתו היה ללמד אותי לא לפחד מהכלבים, כי תמיד פחדתי, אבל אני בטוחה שגם הוא  נהנה מזה מאד. המשכתי לפחד, ויחד עם זאת  גם התאהבתי עד הראש. כמו ילדים רבים ביקשתי שיקנו לי כלב, אבל אימא שלי הייתה נחרצת בנושא – או היא או הכלב. פעם אפילו ניסיתי טריק ששמעתי עליו מילדים אחרים: מביאים גור הבית ואז ההורים נכנעים. היו לי דמי כיס 40 רובל – סכום ענק בעיניי אז, הלכתי לשוק וקניתי גור מכוער מאד ( זאת אני מבינה רק היום), הבאתי אותו הביתה, הוא מייד עשה שלולית ואימא גירשה אותי מהבית יחד עם הגור. חזרתי לשוק, הזקנה שמכרה לי אותו נעלמה כמובן.  אני וחברתי חיפשנו עוד  זמן רב בית חם לגור הזה. אימא אמרה לי אז: "תגדלי ואז תקני לך כלב." זכרתי את המילים ולא ניסיתי להביא שום גורים יותר הביתה.

לכלב הראשון המשמעותי בחיי קראו טימקה. כשהכרתי את החברה הכי טובה והיא אמרה שיש לה כלב, הודעתי לה מייד שרגליי לא ידרכו אצלה בבית. אומנם לא הייתה לי שום ברירה. טימקה יהיה כלב ראשון שדרכו למדתי להבין את הכלבים ולא לפחד סתם. נהינו חברים מאד טובים. הוא נפטר בזמן שחברתי התכוננה להגירה לארצות הברית וקצת לפני שעליתי ארצה. בכל מקרה אני זוכרת שכשהוא נפטר לא יכולתי יותר לבוא עליה הביתה.

  הכלב השני החשוב בחיי הוא הכלבון של החברים מאד מאד קרובים שלנו בשם פנדי. בדרך מקרה או לא מקרה, הוא דומה, כמעט לגמרי לטימקה. אני בטוחה שטימקה הוא סבא רבה רבה של פנדי למרות שהם חיו בזמנים שונים בארצות שונות ושניהם מעורבים לגמרי. נדמה לי שלא באופן מקרי אני יצא לי להכיר דווקא את הכלב הזה. פנדי היה כלב מיוחד, אפשר לספר כל כך הרבה סיפורים עליו כמו על הכלב הקודם, יספיק  לספר שלם. דבר אחד ברור חד משמעי: זה היה החבר היקר מאד לליבי, כפי שאמר פעם הבעלים שלו: " פנדי הוא  היצור שהכי כיף להיות בחברתו", וזה באמת היה ככה. יותר מזה, כשחלטנו שגם אנחנו רוצים כלב, חשוב היה לנו למצוא אחד כזה שיסתדר עם פנדי. בדיעבד הסתבר ששופינקה שלנו לא סובלת כלבים אחרים ופנדי היה כמעט היחיד שאהבה אותו. הוא נפטר לפני כשנתיים וחצי ואני עדיין מתגעגעת עליו מאד.

  גדלתי והתבגרתי אך לא שכחתי את המילים של אימי. הסתבר שגם בעלי ביקש כלב בילדות וקיבל תשובה זהה מהוריו. החלטנו שאנחנו רוצים כלב לפני הילדים. הגענו  גם להחלטה שלא מוכנים לשלם אלפי שקלים עבור כלב גזעי ומעדיפים לקחת כלב מצער בעלי חיים. היו לנו עוד כמה דרישות והתחלנו בחיפושים. בעלי רצה לברדור אולי לא גזעי לגמרי אבל משהו קרוב. כשהגענו לפי פרסומת לעמותה אחת  הראו לנו כלבה חמודה ושקטה שהתאימה לנו באופן כללי אבל הייתה מבוגרת  ממה שרצינו. בעלי היה אנטי לגמרי כי זאת לא הכלבה שמתאימה למאצ'ו. בכל זאת שכנעו אותנו לקחת אותה רק לסוף שבוע. בעלי עדיין לא הסכים בשום פנים ואופן למרות סיפורה העצוב של הכלבה. עקב כל מיני נסיבות או הודות למזימתה של הבחורה מהעמותה לא יצא לנו להחזיר אותה בזמן. אבל הזמן הזה הספיק לנו כדי להתרגל ולהתאהב בשופינקה שלנו, אפילו לבעלי. מאז היא הילדה שלנו. הכי מתוקה והכי טובה בעולם. היא כלבה מיוחדת מאד, נובחת רק שמאיימים עליה, לא אוהבת שמציקים לה, גם בליטופים, לא קופצת וגם לא משחקת (כבוד לגיל), אבל עדינה ונעמה. מה אנחנו לא עברנו איתה והיא איתנו! כמעט תמיד כשאנחנו נוסעים בארץ משתדלים להיות ביחד. זה די מגביל אותנו, במיוחד במקומות לינה, כי בארץ לאומת אירופה, לרוב המקומות אין כניסה לכלבים. היא טיילה איתנו מחרמון ועד אילת. ולא רק את זה. אני יכולה לדבר עליה שעות, אבל רק אוסיף שחיים שלה בזמן האחרון השתנו. נחת עליה משום מקום טרוריסט קטן שמציק לה כל הזמן למרות כל ההערות שלנו....

התחלתי לכתוב את הפוסט בעקבות ביקורינו אתמול בתערוכת כלבים הבינלאומית בערד. סיפרתי שבילדותי אני ואבא שלי באופן קבוע הלכנו לאירועים כלאה. הצלחתי להדביק במחלה הזאת את בעלי. בארץ תערוכות הכלבים מתקיימות 3 פעמים בשנה – בצפון (עפולה, פעם זה היה במעיין חרוד והיה הרבה יותר כיף), פעם בדרום (ערד) ופעם בתל-אביב. בדרך כלל אנחנו עוברים בין אנשים וכלבים שמופעים בתערוכה, מלטפים, מתעניינים, תמיד יש בעלי כלבים שמוכנים לתרום סיפורים על הגזע, ועל הכלב הספציפי, משחקים עם  גורים וכו'. יש בה אווירה מיוחדת, באינטראקציה בין אנשים וכלבים, תחושת אהבה גדולה מאד. אנחנו מודעים כמובן שיש בזה הרבה מסחר ותעשיה עבור אנשים שמתעסקים בכלבנות ובגידול ובאופן מקצועי, אבל אנחנו לא חלק מזה. מגיל שנה התחלנו לקחת גם את פושקין, אין צורך לספר עד כמה הוא נהנה. האמת שהתערוכה אתמול לא הייתה מוצלחת במיוחד, עקב הגשם היא התקיימה בשלושה אולמות שונים, יהיה צפוף ופחות נעים.

הגעתי לשתי מסכנות על עצמי:  הודות לטימקה, פנדי ושופינקה אני מזמן הספקתי לפחד מכלבים (להוציא כמה גזעים שאני ודעת עליהם שהם בעייתיים).

 אילו לא הייתי ספרנית במקצוע, הייתי רוצה לעבוד עם הכלבים.

היום חשוב לי שפושקין יאהב  את הכלבים כמונו, אבל יש לי תחושה שמי שנולד במשפחה שלנו אין לו הרבה ברירות...

פנדי ז"ל (שחור לבן) יחד עם שופי