הבלוג של שופי

מודה, אני חששתי להישאר  עם פושקין לבד במשך חופשת הפסח. אחרי הגיבוי המסיבי של אימי זה לא היה מובן מעליו.

אך אני שמחה שזה אכן קרה. לא היה לי קל, אבל גם לא היה לי קשה. אימא שלי בדומה לסבתות אחרות שאני מכירה, רואה את עצמה כאימא של ממש לבני. ההרגשה הזאת בין היתר חזקה במיוחד משום שהיא גרה איתנו ואין מה לעשות, מעורבת מאד בחיינו.

בחופשה הזאת החזרתי לעצמי את האמונה בכוחותיי נפשיים ופיזיים כאחד. הרגשתי את עצמי משוחררת מהשגחה וביקרות מתמדת. הרגשתי סוף סוף אימא  אמתית ולא האחות הגדולה, בטוחה בעצמי, סמכותית, אוהבת ונהנית מהקשר כל כך צמוד לקטנצ'יק שלי. אני יודעת שגם פושקין הרגיש את זה. ההוכחה לכך ראיתי כשהוא בפעם הראשונה בכמה אפיזודות העדיף אותי ולא את אביו . זה לא קרה קודם. השיא של החופש מבחינתי הייתה מחמאה מפיה של החברה הקרובה שאמרה עד כמה  כיף לראות אותנו יחד עם פושקין,  כמה אנחנו רגועים, לא עושים דרמות משום דבר ויחד עם זאת ישנה הרגשה של הנאה הדדית. עבורי, המחמאה הזאת יותר יקרה אפילו מלשמוע שרזיתי. מאז שפושקין נולד אני עוברת תהליך  ההתאהבות יותר ויותר עמוקה בו ובתפקידי כאם. היום אני יכולה להגיד בביטחון מלא שאני מאוהבת עד הראש.