יום השואה זה יום מיוחד בשבילי. אני מתחברת עליו מכל כך הרבה צדדים. משפחות של סביי משני הצדדים נספו בשואה. אחד בלטבייה, השנייה באוקראינה. אבא של בעלי הוא ניצול שואה מהונגריה.
קראתי אלף ספרים על השואה, ראיתי אלף סרטים ובכל זאת, כל פעם שאני נתקלת בספר בנושא אני נמשכת עליו. אתמול בערב הגעתי הביתה מאוחר מאד, ברגע שפתחתי את הטלוויזיה גיליתי בערוץ הראשון סרט על השמדת יהודי מזרח אירופה וביניהם לטבייה וריגה. באופן טבעי התעכבתי מול המסך.
ככל שאני שומעת סיפורים מן השואה, כך אני מדמיינת את עצמי במצב שלהם. הרי אילו הייתי נולדת שישים שנה קודם באותו מקום בדיוק, הייתי חלק מהם. עכשיו בהיותי אימא התחושה של האימה, פחד, הזדהות עם הקורבנות חזקה עוד יותר. כאילו זו אני שלוקחים ממני בכוח את תינוקי. באופן אינסטינקטיבי רצתי לחדרו של פושקין לבדוק שאיתו הכול בסדר.
ראיתי היום בבלוג של נ*גה תמונה של אנדרטה מדהימה לזכר הנספים . אז נזכרתי באנדרטה עלובה וכל כך לא מייצגת בעיניי, במקום בו ב-1941 בבית הכנסת המפואר והגדול של ריגה נשרפו חיים 400 איש על ידי חברי ארגון לטבי לאומני. במקרה נתקלתי באינטרנט בתמונה עכשווית של חיילים הלטבים במשמר הכבוד ליד "אנדרטת החירות" המקומית. נזכרתי בהם בעת ביקורי בריגה. המראה של החיילים הלטבים דומים כל כך לנאצים גורם לי לצמרמורת. הנה התמונות:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
