הבלוג של שופי

אתמול הודיעו לי שאבא של החבר הטוב שלי נפטר.

לפני כמה ימים חגגנו יום הולדת לאבא שלי. קלטתי בן כמה הוא רק כעבור כמה ימים כשסיפר שהוא יחד עם החבר שלו שר דרך סקייפ שיר של "הביטלס" When I am sixty four".

שתי הידיעות האלה הביאו אותי למחשבה שהיא מאד מוזרה לי: הפכנו להיות הדור האמצעי. הדור של ההורים.

אני לא מבינה איך זה קרה? אבא שלי בן שישים וארבע, אימא שלי בת שישים וחמש?! הם כמעט בני שבעים?! איך זה יתכן?! הרי אני רואה את אימי אישה צעירה, נמרצת, מלאת כוחות, לבושה בבגדים אופנתיים שהיא תפרה לעצמה מ"בורדה מודן", עם נעליי עקב, ואבא שלי תמיד מתבדח, ממציא, מארגן.

וגם אני, למרות שכבר אימא, עדיין תופסת את עצמי כילדה קטנה. איך זה שאני כבר כמעט בת ארבעים?

אני יודעת שאבא של החבר אשר נפטר היה מבוגר בהרבה מהוריי, אבל זה שהוא היה קשיש בן 84 לא נתפס בראשי.

התמונה שבראש ושבמציאות כל כך שונות. הלב מסרב בכל תוקף להשלים עם זה.

 אני מנסה לא להרשות לעצמי לחשוב מחשבות עצובות, אך הן באות מדי פעם.