הבלוג של שופי

אני כמעט לא קוראת ספרים ברוסית, אבל לאחרונה קראתי ספר שהמליצו לי עליו והוא באמת נגע בי מאד. הספר נקרא "תקברו אותי מאחורי הפנלים".

 כתב אותו בחור צעיר בשם פאבל סנאייב. דוברי רוסית, במיוחד דור של הורינו מכירים היטב את משפחתו. סבו היה השחקן המפורסם מאד, שאני דווקא לא מכירה , אבל אומרים שהוא היה סופר סטאר בתקופה של נעוריה  של אימי. את אימו אני ובני דורי מכירים היטב – היא גילמה שועלה בסרט הקלאסי " הרפתקאותיו של בורטינו" (הגרסה הרוסית לפינוקיו), יחד עם בעלה, שחקן ובמאי על שגילם את החתול באותו סרט.

הפרטים האלה חשובים, משום שהספר מבוסס על ילדותו של המחבר ואף מוקדש לאותו במאי על, בעלה של אימו, האב החורג של פאבל. הספר מדבר על ילדותו לא פשוטה בביתם של סבא, שחקן מפורסם ולשעבר והסבתא, אישה קשה ואומללה, בזמן שאימו השחקנית מנהלת החיים משלה. יותר נכון נאלצת לנהל את החיים משלה בלי אפשרות להתאחד עם בנה היחד והאהוב ,לאור הסיבה שהוריה החרימו בכוח את הילד ממנה. בראיון ל"רוסייסקייה גזטה" ("עיתון רוסי") שנקרא " סלחתי לסבתא רק שכתבתי את הספר", סנאייב אומר:

"בואו לא נערב בין המשפחה לבין הספר. ככל שיהיו יותר שיחות כמו "היכן אתה בספר?"  "מה האמת ומה לא האמת?"  כך הדמות הספרותית הולכת לאיבוד.לא צריך להפוך את דמותה של סבתא ללידיה סנאייבה האמתית. היא לא דקלמה שום מונולוג מאחורי הדלת של אימא וגם לא מתה כאשר לקחו אותי ממנה בגיל 11."

כדי להבין על מה מדובר אנסה להביא תרגום של סיפור אחד מתוך הספר. הספר כולו מורכב מהסיפורים הקצרים שמתארים סצנות מחייו של סאשה בבית סביו. הסוף הוא טראגי. אימא חוטפת את בנה מביתה של סבתא, סבתא אומרת את המונולוג הבא ואז מתה:

"תפתחי את הדלת, תני לי לגשת עליו...- סבתא התחילה לדפוק עם רגליים בדלת. – מקללת אותך! מקללת ואמשיך לקלל! כמו נחש אני כאן מתפתלת כדי שתתפתחי ל, אבל את סגרת לי עם הדלת הזאת  את הלב! לא צריכה שתסלחי לי, נוכלת, אך תביני את כאבי! תביני, שהייתי צריכה למות כשהייתי ילדה במקום להיות את החיים בלי האהבה. כל החיים נתתי את כולי, קיוויתי לזכות באהבה! אהבתי כמו משוגעת אך ברחו ממני כאילו חליתי בדבר, וירקו בי. גם את וגם אביך הנכה המקולל. אלכס הקטן אהב אותי, אך מת  עוד כשהיה תינוק. איזה אהבה יכולה להיות לתינוק? אך האהבה כמו לך אף פעם לא הייתה לי! חושבת אני לא רואה את מי מאיתנו הוא אוהב? הלוואי ורק פעם אחד יביט בי כמו שהוא מביט בך. פעם אחת יחבק אותי כמו שהוא מחבק אותך. לא יהיה ככה, זאת לא גורלי. אך אני יכולה להשלים עם זה כשבעצמי אוהבת אותו עד עלפון! הוא יגיד "סבתאלה" , ואצלי מבפנים הכול מתהפך. כאבים בחזה עוברים לו מהתרופה שקיבל ממני, הוא מסתכל בהקלה, ואני שמחה ומוכנה לקבל את זה במקום האהבה. עדיף לפחות ככה אם אין משהו אחר. זה הרעב של כל חיי לאהבה אני משלימה, אז גם את זה את רוצה לקחת ממני. אני אמות, הוא יחזור עליך. תבואי לבקר אותו כמה שאת רוצה. אצעק – אל תשימי לב. אקלל – תסבלי את האם המשוגעת שחיה עדיין. היא תלך לבד, אל תכניסי אותה לקבר טרם עת. הוא האהבה האחרונה שלי, נחנקת אני בלעדיו. מכוערת אני באהבתי, אבל זה מה שיש, שאחיה עוד. שיהיה עוד אוויר בתוכי. שיביט בי עוד פעם בהקלה, אולי יגיד "סבתאלה... תפתחי לי, תני לגשת עליו."

 התחברתי לספר אולי מהסיבה שגם אני צופה בביתי מקרוב על מערכת היחסים מיוחדת  מאד של סבתא והנכד. כמובן שאימי  רחוקה מלהיות סבתא של סאשה. למרות הסצנות הקשות ואוצר המילים לא פורמאלי של נינה אנטונובנה, הרגשתי אהבה גדולה מאד כלפי הנכד וסיפור חיים לא פשוט.

אחרי הספר יצא גם סרט. עדיין לא ראיתי אותו, אבל מתוך אותו ראיון עם סנאייב, שרק כתב את התסריט ולא היה שותף לבימוי ולליהוק שחקנים כפי שציפה, שבסרט נשארו רק סצנות קשות ונעלמו הומור ואהבה. דרך אגב, סנאייב רצה שאת סבתא תגלם אימו, אך היא לא קיבלה את התפקיד.